סדנת היצירה להורים שקבעה הגננת לשבוע הקודם היתה בהחלט עשויה לרתק אותי, אלמלא היוותה הקדמה לשנור המאיים על חשבון הבנק שלי. מודעת לקשיים הכלכליים הפוקדים את מערכת החינוך, אני מגלה לדאבוני שלא אחת אני נגררת, חרף רצוני, לעמוד במשוכות ובאתגרים הפיננסיים שמגלגלים לפתחי הצוותים הפדגוגיים.
אני מדלגת בין סדנת זכוכיות המתקיימת להורי ילדי כיתות ד', וסדנת הדבקת מפיות וציור במשחת עיצוב על בד קנבס שהגתה הגננת, לבין סדנת האפיה היוצרת שהפיקה מחנכת כיתות ב', לסדנת הפסיפס שהגה ועד ההורים של בוגרי שכבת ו'.
בין משיכות מכחול ודבק אני מנסה להפיח גובה בגוש הבצק השחום שמסרב להפוך ללחמניות פריכות. אני נאבקת באבני הפסיפס המסרבות להדבק ונושרות בזו אחר זו, בידיעה ברורה שאת היצירות העקומות אצטרך ממילא לנסות למכור בהפנינג סיום השנה המתקדם לעברינו בצעדי ענק.
בושה ונכלמת אני מוכנה להודות ביני לביניכם שהידיעה שאצטרך בעצמי גם לרכוש את היצירות במיטב כספי לטובת תיקצוב העלויות של מסיבות סוף השנה המסורתיות, היא שמדללת בי אמביציות. ברור לי שהאמירה הזו מוציאה אותי מחוץ למעגל ההורים התורמים והפעילים, אבל אני מתקשה לשכנע את עצמי שמכירת היצירות לעצמי מקלה עלי את הנטל הכספי ומוזילה לי את העלויות. אני לא ממש סגורה על זה, אבל האם לא שילמתי כבר בעצמי, ומראש, על מסיבת הסיום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
