נרגשת וגאה אני עומדת על בהונות רגלי בשמש היוקדת בין שורת ההורים ומתפעלת מההפקה הגרנדיוזית של מצגת חג השבועות שעורכים ילדי הגן ומהביצוע המאלף והשקדני של זאטוט הפלא האישי.
בניסיון להעפיל על ים הכובעים וההורים גבוהי הקומה המסתירים לי את הבמה, אני מותחת צאוור ארוך ובתוך כך גם מתדרכת את שותפי לחיים, לזאטוט, למשכנתא ולצרות אחרות, מעבירה לו הנחיות בימוי ומנווטת אותו לתפוס זויות צילום טובות. במקביל אני משתדלת שלא להחמיץ אף שורה מהטקסט שמדקלם הזאטוט בתפקיד הראשי על הבמה. כבר שבועיים אנחנו משננים טקסטים ומדרמטים אותם בגאווה מול הראי, מול הסבתות, מול השכנים ומול כל מי שמזדמן באקראי מולנו ברחוב.
'ששש ...!' אני מהסה באסרטיביות את ההורים המוגבלים נעדרי הקשב העומדים סביבי ולא מבחינים בכישרון המשחק שמפגין זאטוט הפלא מתוצרתי על הבמה.
הזאטוט הנרגש ניצב על הבמה בגלביה לבנה ראשו עטור בזר עלים ירוקים ולמרות שהוא נראה לכל הפחות כמו דחליל שנעקר מגינת השכנים, אין לעיניין השולי הזה כל ערך בעיני והוא לא מצליח לרדד את מפלסי גאוותי או לפוגג אותם. אני משתדלת להתרכז במופע כשלפתע אני שומעת את קולו הצרוד של זאטוט הבית צורח בגרון ניחר גבוה גבוה מעל קולות חבריו את המשפט 'ראשינו על כתפינו סלינו עטורים'. כבר שבועיים מתאמן הזאטוט לקראת הטקס ובכל זאת מסתבר נדונו כל ניסיונותינו לתקן את סדר המילים הנכון במשפט לכישלון חרוץ מראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
