זאטוטון

מעת לעת מכבד אותנו זאטוט הבית במופעים אורקוליים ופירוטכניים מסעירים, שגוררים אחריהם כניעות ופשרות מכאיבות.

מודעת לכך שהזאטוט, באופן מעורר השתאות, מנצל עד תום את חולשותי ומזהה את נקודות התורפה הצרובות ב~D.N.A שלי, אני מכבירה מאמצים והשתדלויות ונוקטת במירב אמצעי הזהירות. אלא שברב המקרים אני מגלה (מאוחר מדי) שגם הפעם הצליח הזאטוט לפענח את אותות המצוקה שלי, והוא עט כמוצא שלל רב לכלות את רסיסי התנגדותי.

מורגלת בלוח השידורים של ההופעות הצפויות מצידו, אני משתדלת להמנע מויכוחים מיותרים, אלא שלמרבה הדאבון, אני פשוט מתרצה לא אחת לבקשותיו ולדרישותיו חסרות השחר וההיגיון.

'תחבקי אותי, קר לי' נוקש הדרמטורג בשיניו ומסרב להרפות מלפיתתו אותי בבוקר בשער הגן. 'אבל אין זמן, וכל הילדים כבר יושבים לשיחת בוקר' אני מדרבנת אותו, 'אבל קר לי' הוא רוטן.

'כואבת לי הבטן' הוא תופס את בטנו וגונח קלות כשאני מבקשת ממנו לסיים את האוכל בצלחת.

'לא רוצה לכבות את האור. לא רוצה לישון' הוא מודיע  בשעה שאני מנסה להיערך כראוי לבואם של הדודים מחיפה. 'אני לא עייף!' הוא מכריז דקה לפני שאני מספיקה לשדרג את הבית לקראת בואם, ולהצילנו מביקורת נוקבת במהלך העשור הבא.

'אני רוצה סיפור, את חייבת לי מאתמול' הוא מזייף תחנונים שניות לפני שהשמרטף מגיעה ומאפשרת לנו לדלג מעל המיפתן ולצאת לבילוי. 'נפצעתי, אני צריך פלסטר' הוא מייבב מתחת לשמיכה ומראה לי שריטה סמויה בקצה האצבע 'זה כואב לי נורא!' הוא צורח ומביים סיצנת תחנונים, שתוקעת אותנו בבית לעשור נוסף.