זאטוטון

'אבל את אמרת!' רוקע הזאטוט ברגליו ומסגיר אותי לצוות הפדגוגי של הגן. 'את אמרת לי שאת מרשה לי להחזיר' ממשיך הזאטוט להתעקש מול הארשת המופתעת שאני מנסה במאמץ רב לעטות על פני. 'את ואבא אמרתם לי שבכל פעם שירון הביריון מרביץ לי, אני אקפוץ עליו ואכניס לו אגרוף בפרצוף עד שהוא יבכה' ממשיך הזאטוט להלשין עלינו, ומשרבב תיאורים פלסטיים מרנינים, משולבים בתנועות ידיים רלוונטיות וביצועים מפורטים.

אני חשה איך עיניהן המצועפות של הצוות הפדגוגי ננעצות בי וסומק פושט על לחיי. ברור לי שלאמירות הנפשעות שלנו אין כפרה או הצדקה. גם לא העובדה שהאמירות המיוחסות לנו הוצאו מהקשרן, שאני ואביו מולידו של זאטוט הבית התכוונו להעניק לזאטוט הצדקן מיומנויות בסיסיות בהשרדות חברתית, כי כואב לנו לקבל בכל יום מהגן ילד חבול, מוכה ומרוט, ונמאס לנו שלמערכת אין כלים להתמודד עם ביריונים.

אני יודעת שההנחיות, ההדגמות ואימוני הסימולציה שהשקענו בזאטוט בחדרי חדרים, אינם עולים בקנה אחד עם הנאורות החברתית המקובלת והרווחת. אלא שביאושי אני לא מוצאת מילים נאותות בהן אוכל להסביר ולתרץ את מעשי בפני הגננת, הסייעת ונציגת ההורים.

כל ניסיונות ההתחמקות שלי נעשות רפות, וחיוורונן בוהק מול פניהן הבוערות של צוות השיפוט, הבוחרות לצקצק בלשונן ולגלגל עיניים כלפי שמיים.

הגם שברור לי ששורות אלה בוודאי יגרמו להוצאתי משורת ההורים הנאורים המוקיעים כל גילוי של אלימות, אני מגלה שאני נחרדת עוד יותר מכך שכל זה קרה לי בעטיו של ירון הביריון, שבועט במערכת וגורם לה לשחק לידיו.