זאטוטון

אחרי שהמלחמה בצפון חירבה לנו את סדר היום וערערה את הבטחון האישי שנטענו בזאטוטים, הגיעה עכשיו תורה של המלחמה בדרום.  כיוון שאבי הזאטוטים גוייס בחטף, ולפי שעה נותרתי המבוגר האחראי בבית, (תתארו לכם ) אני מוצאת את עצמי בעמדת הפרשן האולטימטיבי למהלכי הצבא.

בניסיון לשוות לקולי נימה מרגיעה ובידענות של מפקד אוגדה, אני מפוגגת את כל חששותי האישיים והופכת את הצבא הכי חזק במדינה לצבא הכי חזק בעולם וביקום כולו. אני מטרפדת את כל הפחדים האמהיים, שעולים בי בעת הזו, למראה נערים צעירים העושים דרכם, ששים אלי קרב, בחסות החשיכה לתוך לועם של פצצות חכמות, ומשדלת את עצמי שלא לערוך השוואות אסוציאטיביות הזויות, שעולות בי, על מנהגם הפרמיטיבי של עמים בזמן הקדום להקריב את מיטב בנותיהם ובניהם על מזבחם של אלים רבי עוצמה.

זאטוטי הבית חדי האוזניים מושפעים גם הם בעת הזו ממבזקי החדשות. אבל אנחנו עורף חזק ולמוד ניסיון, שמערכות הבטחון והממשלל, כמו גם אוייבנו, לא מתחשבים ביכולות הקליטה, הספיגה והקיבולת המוגבלים שלו. בצעד של יאוש גדול אני מכחישה ומתכחשת לגל השמועות, וטורחת להזים כל מידע שעובר ברשתות האינטרנט והתקשורת.

בניסיון למזער נזקים ובאומץ, שאין לי מושג מאיפה גייסתי, אני מסבירה ברהיטות לזאטוטים את אסטרטגיית מלחמות ההגנה והאין ברירה. אלא שבסופו של יום אני נרעשת לגלות שזאטוטי הבית הפכו למכונות ירייה אנושיים, והם משעשעים את עצמם בחצר במשחקי מלחמה. משגרים רקטות וטילים בחדווה זה על זה, צונחים כפצועים ומשימים עצמם כמתים בערוגת עץ האבוקדו.

 
'מי שמצביע משפיע' מדקלם הזאטוט את שטיפת המח של תשדירי השירות, שמטפטף משרד הפנים בלי הרף בטלויזיה. אין לי כל ספק שזאטוט הבית אינו כלול במצבת הסטטיסטית של הציבור המנומנם והאדיש.

- 'מתי את הולכת להשפיע?' שואל האזרח הביתי, שעה שאני מקלחת אותו.
- 'למי את משפיעה?' הוא מתעניין בזחיחות.

בשלב הזה אני עדיין כרויה להקשיב לשאלותיו וממהרת לתקן ולהסביר שהפעולה היא להצביע וההשפעה היא תוצאה מקווה, אבל לא תמיד מובהקת של הפעולה. אני מבחינה שהזאטוט מקשיב אמנם להסברים המלומדים אך מתפתל בחוסר נוחות מתחת לפלומת הסבון שמכסה על עיניו. 'זה שורף' הוא מייבב ומיד עובר להודיע בשקיקה שאמא של שביל מצביעה לכושי במבה.

- "כושי במבה!" הוא מגחך מדושן עונג ומקפץ בצהלה בתוך המגבת הגדולה.
 
אני מודה שלא תמיד אני מאזינה קשובה לאמירות השפר הקולחות מפי הזאטוט, בעיקר לא בשעות הערב, כשאני ממהרת להשכיב אותו לישון, בעיקר לא כשאני סוקרת את מערכת הבחירות לרשות המקומית. וכך בקיאותו בהצבעה של אמא של שביל ושיבוש השם של ברק אובמה חלפו לידי, עברו מעל לראשי, אבל לא ממש צללו ונטמעו בהכרתי.

- 'גם את מצביעה לכושי במבה?' הוא שואל תוך שהוא נאבק בשרוולי הפיג'מה,
- כן אני מהנהנת מבלי משים,
- 'איזה יופי!' הוא זורח 'גם אמא שלי מצביע לכושי במבה' הוא צוהל. 'את חושבת שגם אני אקבל במבה כמו שביל?'.
- 'בטח', אני מאבדת את הסבלנות ואת עיקרי השיחה וממהרת לכסות אותו בשמיכה.
 
למחרת אני נקראת לגן להנפיק לצוות הפדגוגי הסברים על האמירה הסטיגמטית שלי כלפי הנשיא האמריקאי הנבחר.

אחרי שהזאטוטים התרגלו סוף סוף לקום בשעת בוקר נורמלית ולמהר להתכנסות היומית בגן, מבלי למרר בבכי. הגיעו שוב חופשות החגים ושיבשו את סדרי העולם. שבועיים של שיגרה דינמית, שתיזזה אותי בין אסיפות ההורים, התישה אותי בריצה בהולה בין חנויות הספרים להשלמות אקדמאיות נחוצות, ושוב הכל התהפך.

"מחר אין גן" צוהל הזאטוט בזחיחות "אפשר לישון מאוחר ולראות האח הגדול". בתחילה (לא נעים להודות בפרהסיה) אני טועה לחשוב שמדובר בתוכנית משפחתית.

"אפשר לקרוא ספר" אני ממליצה על אופציה פדגוגית יותר. אבל הזאטוט מושך בכתפיו, מתכרבל בכורסא ומרתק עצמו לריאליטי ההזוי. אני מצטרפת לצפיה בתוכנית ומקדישה חמש דקות מזמני לאייטם בו הדמויות צורחות זו על זו בעילגות. לחרדתי אני מגלה שחבורת האנשים ההזויה הזו, שמתגאה ברצח קנגרו וארנבות, ומאתגרת את עצמה באיסוף ומיון תולעים וברגים, ודנה בכובד ראש בהחלטה גורלית על רחצה במקלחת, מהווה מודל התנהגותי לזאטוטים. אני מתכווצת כשגיבורי המסך מנהלים סימפוזיון לוהט על הסיגריות שנטלו ללא רשות מהגיבורה הטראגית לילך, ונדהמת לגלות שגיבורי התרבות של הזאטוט הם לא מיקי מאוס העכבר, או בובת העץ פינוקיו ואפילו לא מקס ומוריץ הידועים לשימצה. אלא שיפרה, ערן, יוסי, קרן, שי, נעמה ועינב ועוד כמה שמות שלא הצלחתי, לבושתי, להפנים.

אני לא יכולה להמנע מהשוואות בין גיבורי התרבות ההיסטוריים, שאיכלסו והעשירו את עולם ילדותי לגיבורי התרבות העכשוויים. אני לא מתכוונת חלילה לגיבורים קונטרוברסליים כמו טרומפלדור, ברנר, או ביאליק, אלא לגיבורים אוניברסאליים רכים דוגמת כיפה אדומה, עמי ותמי, פו הדב וסינדרלה.