זאטוטון

'את לא אוהבת אותי!' מכריז הזאטוט בכל פעם שאני כועסת עליו. ההקשרים הסימביוטים שהוא עושה בין כעסי הרגעי עליו לבין אהבתי הנצחית אותו פועלים עלי באופן אמביוולנטי. מיחד הם מצליחים להכעיס אותי יותר ומאידך הם גורמים לי לעשות הכל כדי להוכיח לו שאני אוהבת אותו יותר.

לא חשוב כמה פעמים אסביר ואנסה לשכנע כמיטב יכולתי, באורך רוח ובסבלנות שאין שום קשר בין אהבתי אותו לכעסי עליו, עדיין הוא משגר אלי את המשפט המשתק והמסרס 'את לא אוהבת אותי!'. לא משנה כמה פעמים אסביר לו שאהבתי אליו אינה תלויה בדבר, שאוהב אותו לעולם, לא חשוב מה יקרה, בלי שום קשר למה שיעשה או לא, בלי שום התניה כזו או אחרת, עדיין בכל פעם שולף הזאטוט את משפט המחץ, ומכאן אני כבר שומטת את הנושא בעטיו כעסתי, מדלגת על משוכות הזעם ומפנה את כל מרצי והווייתי להוכיח לו עד כמה הוא טועה ועד כמה אני כן (!!!) אוהבת אותו.

במערכת היחסים המורכבת בינינו יש לי לעיתים תחושה שזאטוט הבית עושה שימוש משכיל ומוכשר במשפט הממלכד. אני חושבת שהוא חש בתסכול ובאי היכולת שלי לשכנע אותו באהבתי הנצחית ולמד שהשימוש במשפט הזה משכך את הזעם, מטה אותי מהנושא וגורם לי להשתדל ולחפש הוכחות הסותרות את הטיעון הקשה. זאטוט הבית מבין שהטיעון הטעון שבפיו הוא נשק יעיל המקנה לו נקודות זכות באמצעותו הוא מצליח לעקוד אותי, לגרום לי לרצות אותו ולשכך את זעמי.

מלאכת איסוף העצים וחומרי הבעירה השונים החלה באופן רישמי לפני כשבועיים שלושה, עם יציאת הזאטוטים לחופשת הפסח, וכעת אנו נמצאים בעיצומה.

מתסכל אותי בכל פעם לגלות שמצבור הגרוטאות מהן התפטרנו אך לפני שבועיים לקראת פעילות המירוק והצחצוח שערכנו לכבוד חג הפסח היה לריק.

אם לא די בכך ערימת הגרוטאות שמלקטים הזאטוטים וגוררים בקפדנות יתרה לחצר הבית, תוך שמירה מאסיבית ודאגה שאיש לא יחמוד את האוצר הבלום, רק גדלה ומתעצמת מיום ליום ומשעה לשעה.

במבט החטוף אותו אני נותנת בארסנל הפריטים שנאספו בחצר אני מגלה למבוכתי ולחרדתי שלא רק שהגרוטאות והחפצים המרוטים והבלויים שאני במו ידי השלכתי לפח חזרו לכור מחצבתם (קרי: אלינו הביתה), אלא שזאטוטי הבית הגדילו לעשות ואספו אל חצרנו גם את כל הגרוטאות והאביזרים הישנים שזרקו כל יתר השכנים.

זאטוטי הבית לא בחלו בדבר ועל אדמת גינתנו נערמו שברי רהיטים, קרעי מגירות, כלונסאות, גזרי עצים וכיו"ב פריטים מכל הבא ליד שהשליכו השכנים (ולעיתים גם אנשים הגרים בריחוק גיאוגרפי ניכר מאיתנו) אל פח האשפה. לדאבון ליבי אני מבחינה איך גינתנו המפוארת הפכה באופן לא רישמי לאתר איסוף אשפה.

שקדנותם הבלתי נילאית של זאטוטי הבית הגוררים בחמדה לאורך ולרוחב העיר חומרי בעירה מסוגים שונים, ומצרפים אותם בשקיקה לארסנל האשפה בחצר ביתנו, מעמידים ללא ספק אותנו כמתחרים ראויים לניהול מדמנות לאומיות לסילוק אשפה דוגמת אתר דודאים. עניין זה כשלעצמו מפיל אותי על הקרשים ומגביר בי את הציפיה הדרוכה למדורה ראויה.

בכל שנה בערב חג הפסח אני נידונה לסחטנות גוברת והולכת מצד זאטוטי המשפחה ואחיהם הבוגרים. כבר בימים הקודמים לערב החג מתנה הזאטוט את הסכמתו להסב לשולחן הסדר ברכישת סוני פלייסטיישן מקורי ומשוכלל. גם אחיו הבוגרים מתנים את השתתפותם ברכישות לא פחות אטרקטיביות, המאלצות אותנו למשכן את משכורותינו וביתנו, העלאת דמי הכיס השבועיים וויתורים מויתורים שונים שאני נאלצת להיכנע להם.

בלית ברירה אני מבטיחה לרכוש בובות בראץ, מכשירי חשמל דיגיטליים משוכללים, פלאפונים מדור שעוד לא נולד ועובר תהליך הפריה במבחנותיהם של מעבדות תקשורת עתירות טכנולוגיה. במקביל, אני גם מתחייבת לשורת ויתורים, שיישומם החל כבר בערב החג. אני מתחייבת להקל על הזאטוטים במציאת האפיקומן, לוותר להם על קריאת המשך הגדת הפסח, להסכים שיעזבו את שולחן החג בתום הסעודה ויצאו לבילוי עם חבריהם, להרשות להם להמתין עד הבוקר לאליהו הנביא, להכריע לטובתם בסוגיית מי מצא ראשון את האפיקומן המקורי ועוד.

אין לי מושג קלוש מנין צמח המנהג לגנוב את האפיקומן, מה התועלת מגנבתו, ובעיקר מה אני אמורה לעשות באפיקומן שהושב לי אחר שנגנב. מבעוד מועד אני מכינה אפיקומנים כמספר זאטוטי המשפחה, ומחביאה כל אחד מהם במקומות אסטרטגיים מוכרים לזאטוטים שיקל עליהם למצאם. במהלך הארוחה עסוקים כל הזאטוטים בחיפושים נרחבים אחר האפיקומן ובמריבות קולניות מי מצא ראשון את האפיקומן האמיתי. ואז מתחיל מבצע הסחטנות. בכל פסח ופסח נדמה לי כאילו אבותינו לא יצאו ממצריים אלא מסיציליה, בירת המאפייה.