זאטוטון

הבעתה הבלתי מוסברת מפני חרקים ומכרסמים בה אני לוקה, לא מפריע לזאטוט לערוך קונספירציה עם הגננת ולהתנדב לארח בביתינו את פיקס ומיקס האוגרים בחופשת חג השבועות מבלי להודיע לי על כך. הזאטוט אף לא מבחין כלל בבהלה שאוחזת בי כשהגננת ללא כל התראה מוקדמת צוהלת לקראתי ולפני שאני מצליחה להבין את ההתרחשות אליה נקלעתי כבר היא נותנת בידי את הכלוב המסורג בתוכו מקפצים ומתרוצצים בהיפר אקטיביות משוועת שני עכברים. אני תוקעת מבט תמוה ביצורים הפרוותיים המבקשים להריח את אצבעותי האוחזות בכלובם, באחת אני מתעשתת וצורחת בבעתה ומשליכה מעלי את הכלוב בשאט נפש. בניסיון להמלט מהגן אני מזנקת על הכסאות והשולחנות, מקפצת בזריזות שמפתיעה אפילו אותי מעל ראשי זאטוטים מפוחדים עוקרת את הוילון וקופצת דרך החלון החוצה הישר אל ערוגת הצנוניות שזרעו ילדי הגן.

בזוית עיני אני מבחינה בזאטוטים הנרעשים והנרגשים מההתנהגות הבלתי צפויה והבלתי מצופה ממבוגר אחראי. צוות הגן מתפצל בניסיון לערוך בי החייאה, ולהרגיע את זאטוטי הגן וזוג האוגרים. 'תראי איזה חמודים!' מנסה הגננת להדביק אותי בהתפעלותה. אלה לא עכברים היא ממתיקה 'פיקס ומיקס הם אוגרים'. אני לא מצליחה להנביט בעצמי שום סקרנות ללמוד להבחין בין עכברים לאוגרים. האמת היא שמבחינתי משפחות החרקים והמכרסמים לדורותיהם שייכות לאותו ענף של בעלי חיים דוחים, יצורים שתכליתם להפחיד פחד מוות אנשים תמימים.

ארבעת ימי החופשה והחג עוברים עלי בסיוטים נוראים. אני רואה בעיני רוחי את העכברים מקפצים בארונות, מציצים ממגירות ומכרסמים את ביתינו ללא הרף.

נרגשת וגאה אני עומדת על בהונות רגלי בשמש היוקדת בין שורת ההורים ומתפעלת מההפקה הגרנדיוזית של מצגת חג השבועות שעורכים ילדי הגן ומהביצוע המאלף והשקדני של זאטוט הפלא האישי.

בניסיון להעפיל על ים הכובעים וההורים גבוהי הקומה המסתירים לי את הבמה, אני מותחת צאוור ארוך ובתוך כך גם מתדרכת את שותפי לחיים, לזאטוט, למשכנתא ולצרות אחרות, מעבירה לו הנחיות בימוי ומנווטת אותו לתפוס זויות צילום טובות. במקביל אני משתדלת שלא להחמיץ אף שורה מהטקסט שמדקלם הזאטוט בתפקיד הראשי על הבמה. כבר שבועיים אנחנו משננים טקסטים ומדרמטים אותם בגאווה מול הראי, מול הסבתות, מול השכנים ומול כל מי שמזדמן באקראי מולנו ברחוב.

'ששש ...!' אני מהסה באסרטיביות את ההורים המוגבלים נעדרי הקשב העומדים סביבי ולא מבחינים בכישרון המשחק שמפגין זאטוט הפלא מתוצרתי על הבמה.

הזאטוט הנרגש ניצב על הבמה בגלביה לבנה ראשו עטור בזר עלים ירוקים ולמרות שהוא נראה לכל הפחות כמו דחליל שנעקר מגינת השכנים, אין לעיניין השולי הזה כל ערך בעיני והוא לא מצליח לרדד את מפלסי גאוותי או לפוגג אותם. אני משתדלת להתרכז במופע כשלפתע אני שומעת את קולו הצרוד של זאטוט הבית צורח בגרון ניחר גבוה גבוה מעל קולות חבריו את המשפט 'ראשינו על כתפינו סלינו עטורים'. כבר שבועיים מתאמן הזאטוט לקראת הטקס ובכל זאת מסתבר נדונו כל ניסיונותינו לתקן את סדר המילים הנכון במשפט לכישלון חרוץ מראש.

למרבה התימהון שאלותיהם של הזאטוטים אינן מקובעות לעונה מסויימת בשנה, ולמרות שחג הפסח חלף עבר לו זה מכבר, פוצח זאטוט הבית בשלל שאלות וקושיות רב עונתיות שרק האל הטוב יודע מהיכן הוא מלקט אותן. זאטוט הבית גם מתייחס אלי כאילו אני הגיתי וכתבתי את האינציקלופדיה בריטניקה או את הויקיפידיה בעצמי.

מאיזושהי סיבה נעלמה נדמה לזאטוט שבידי מצויות כל התשובות לקושיות ולשאלות המטרידות את שלוותו. מודעת לכך שבשלב הזה אני (לדאבון הלב) משמשת מודל ערכי עבורו ובידי (כמה פאטתי) מצוי המפתח לסלילת התפתחותו הקוגנטיבית, אני משתדלת שלא לאכזב ובעיקר שלא לפרוש לפניו את עומק בורותי בסוגיות השונות שהוא מעלה. יש אמנם שאלות קלות שאני מצליחה להשיב עליהן, מבלי שאצטרך להסגיר את העובדה האומללה שבעבר ביכרתי את חוף הים על פני כיתת הלימוד בבית הספר.

'למה בבוקר תמיד קר?' הוא מפתיע לפנות ערב, 'אולי כי השמש לא מספיקה לחמם את כדור הארץ' אני עונה. אלא שאני מגלה איך אני מסתבכת ונופלת כפרי בשל לשאלה המתחייבת מהמענה המלומד. 'למה ארץ ישראל היא כדור?'. 'ישראל היא לא כדור' אני מסתבכת בהסברים, 'היא חלק קטן מכוכב גדול שנקרא ארץ וכיוון שהוא עגול אז מכנים אותו כדור' אני משתדלת לשמור על פסון. 'אבל לא כל הכדורים עגולים', מתחכם הזאטוט ושולח אותי להתמודד עם פיתוחים תעשייתיים וטכנולוגיות חדשניות 'יש גם כדורים אליפטיים ומרובעים'.