זאטוטון

בשלהי שנת הלימודים אנחנו מקפצים חסרי מנוח בין מסיבות הסיום בגן, לנשפי הגמר בחוגים, לפגישות סיכום ממלכתיות עם הצוות הפדגוגי העירוני, לסימפוזיונים משכילים עם ועדי הורים ופעילים בתחומי החינוך השונים.  אנחנו מפזזים, מתזזים, מדלגים ומאבדים את הראש בין האירועים השונים, מבלי שנוכל לשלוט על לוחות הזמנים הדחוסים שקבע עבורנו דרג מקבלי ההחלטות.

בין ניסיונות מתישים ונואשים להקדים את מסיבת סיום הגן שנקבעה לחמש וחצי ונפלה על מסיבת הסיום של חוג הקארטה, ובין ישיבת הורים שנקבעה במקביל לרסיטל הסיום המוזיקאלי, שהפיקה המורה לחלילית. אני מגלה שכרגיל שכחתי להכין תוכניות תעסוקה לזאטוטי המשפחה, שיצאו לפגרת קיץ ארוכה ומתישה בעוד ימים ספורים.

לפיכך אני נופלת כפרי בשל וממהרת לקבל את ההצעה המפתה של שכנותי בנות העשר, שמתדפקות על דלתי ומציגות בפני יוזמה יצירתית שהפיקו בשקידה בדמות קייטנת קיץ אולטימטיבית לזאטוטי השכונה. 'זה בחינם!' הן משדלות אותי, ואני מיד משתכנעת ששפר עלי מזלי ושעדיין נותר מקום גם לנו בקייטנה המבוקשת, מצילת הנפשות ממש. אני מספיקה להבחין שהיזמיות הזאטוטות שיבצו מגוון פעילויות חווייתיות ויצירתיות הכוללות משחקי בוץ ומים, צביעה, הדבקה, פיסול וגזירה ועוד. אני רק לא מוצאת ראש להתעמק בפרטים וממהרת לאשר בחתימתי את השתתפות הזאטוט. 'זה בחינם, נכון?!' אני מוודאת שוב. 'כן! בטח!' הן מאשרות בחיוך רחב. רק מאוחר יותר אני לא מתפלאה לגלות שבחתימתי אישרתי להן להשתמש בביתי כמתקן מחנה הקיץ לקייטנת החינם.

'לא עכשיו, מחר!' מבטיחים הזאטוטים ודוחים אותי שוב ושוב, אבל אני כבר יודעת שאחרי כל מחר מסוג זה מצפה לי בוודאות עוד מחר.

'מחר' אני מנסה בכל כוחותי להסביר לפרסונות הבית הזעירות, המבקשים דחייה בניסיון להשתמט מהמטלות השונות, 'הוא זמן מוגדר שאין כל אפשרות למשוך אותו לעולמי עד'. אבל הזאטוטים המשתמטים נותנים בי מבט מצועף שמבהיר לי חד משמעית שלמרות ההסברים התבוניים שאני מנפקת להם, בכל זאת המחר הוא אזור דמדומים מעורפל וגמיש, הניתן למתיחה על פני אינסוף ימים, שבועות וחודשים. תכונותיו האלסטיות של המחר מאפשרים את מתיחתו לנצח נצחים ואת דחיית העשייה עד אחרית הימים. מדהים באיזו קלות תפסו זאטוטי המשפחה את היתרונות הטמונים בהשגת דחייה. 

 'מחר!' הם מפטירים כלאחר יד בכל פעם שאני מבקשת מהם לסדר את החדר, להוציא את הכלב, להאכיל את החתול, לאבק את הפסנתר, לקרוא ספר, להכין שיעורים, לצחצח שיניים, לכבות את האור וכו'.

במסגרת המחוייבות ההורית אני מוצאת שכל השתדלויותי לספק להם הסברים רציונאלים שמחר הוא תאריך פונקציונלי שעתיד להגיע ולפקוע בדיוק מחר, וכן ניסיונותי הכושלים להבהיר שדחיית בקשותי תהיה להם לרועץ, עולים בתוהו. 'די! אוף, לא עכשיו מחר כך!' הם משכללים את האמירה.

אלא שתפיסתם המהירה היא חלקית וסלקטיבית, כאשר הם חפצים במשהו הם רוצים אותו מיד ועכשיו. לי מסתבר לא שמורה הפריבילגיה להשתמש במילת הקסם 'מחר' על שלל הבטחותיה.

זאטוט המשפחה מסרב ללכת לקייטנה. 'מה תעשה כל החופש?' אני שואלת אותו ובעצם מכוונת אל עצמי. סירובו מבהיל בי מחשבות וסרטי אימה על 62 ימים משמימים ארוכים ולוהטים בהם אצטרך שוב להפיק ולארגן תעסוקה יזומה.

אחרי הבהרות, השתדלויות, מחאות קולניות וויכוחים מתרצה הזאטוט ומסכים להרשם למחזור אחד של קייטנה, אך מתנה את הסכמתו בקבלת זכות וטו על בחירת המסלול המועדף.

אם חשבתי שהחלק הקשה מאחורי, רק עתה אני מבינה עד כמה טעיתי. קייטנות הגן והמתנ"ס מציעות מגוון מסלולים לא מבוטל של תעסוקה רעיונית בחדרי הלימוד הקונבנציונאלים עם אפשרות למשחקי מים, אבל הזאטוט מסתבר דיסקס את הנושא עם עמיתיו למערכת החינוך, וכבר גיבש דעה נחרצת בעניין והוא בקיא לפרטי פרטים באופציות. 'זה משעמם!' הוא פוסק ומיד פורש לפני מגוון מסלולים אטרקטיבים עליהם שמע מחבריו ללימודים. 'אני רוצה לסדנת המיחשוב והטכנולוגיה בקרואטיה' הוא מדווח לי קצרות. 'קרואטיה?' אני בהלם קל 'מה פתאום קרואטיה?' אבל בטרם אני זוכה לתשובה מספר לי הזאטוט על אופצית קיץ נוספת ~ סדנא להפקת סרטים בקאן. לרשימת האפשרויות הבלתי מוגבלות מצטרפים סמינריון מרוכז ללימודי קיק בוקסינג בשוויץ, קינדר סקול למדעים בניו ג'רסי, או רכיבה על סוסים בגליל.

אני מצליחה להבין שמבין שלל האפשרויות האפשרות ההגיונית היחידה היא להשאיר אותו לרבוץ בבית מול הטלויזיה והמחשב נתונה להטרדות טלפוניות אינסופיות בעבודה ולויכוחים על מספר הארטיקים שיקבל ביום והיציאות לים, לבריכה ולסרט.