זאטוטון

נותר בקושי שבוע לשריקת הפתיחה של שנת הלימודים וטרם הספיקותי לרכוש את כל הספרים שמופיעים ברשימה שהנפיק בית הספר. שבוע ללימודים ואני טרם ארגנתי את התלבושת האחידה, ואת מכלול עזרי הלימוד ההכרחיים.

בהפוגות קלות שמסתמנות מעת לעת בין כביסה, גיהוץ, הדחת הכלים, בישול, יציאה עם הזאטוטים לגינה, עבודה וכל יתר המשימות ההוריות, אני מדלגת כבר חודשיים בין חנויות הספרים, עורכת השוואות מחיר נחוצות, ובסופו של יום אני מגלה ששילמתי הון עתק על חוברות מהוהות יד שניה במצב עגום. גם ניסיונותי להזדכות על הספרים ועל חוברות הלימוד החדשים מהשנה הקודמת, שאיש אפילו לא טרח לעיין בהן, עולים בתוהו.

- 'זה חדש לגמרי, אפילו לא דפדפו בו' אני מתחננת למוכרנית בת העשרה הנעוצה על הקופה ועל המנטרה 'אבל הספר הזה יצא השנה מהמחזור'.

- 'יצא השנה מהמחזור???' אני מנסה לבלוע את הפסיקה המבאסת ולא מצליחה להתרגל לאיך שבכל שנה אקדמאית זה קורה לי, דווקא לי. תמיד הספרים החדשים שרכשתי שנה קודם יוצאים מהמחזור בדיוק בשנה שאחרי. אני מתקשה להפנים את העובדה שאיני הורה כלכלי. שבויה בניסיונות נואשים להצדיק את המוניטין הטוב שיצא לי במוסדות החינוך, אני מנסה להערך כראוי. נותרו לי עוד ימים להשתרך בתורים הארוכים בחנויות, להאבק על מחדדים, להתגושש על מחברות ממותגות, ולהפיג את ערבי הפנאי המתוקים והמעטים שלי בעטיפת ספרים, שבשנה הבאה יפוג תוקפם, אבל אולי בכל זאת אצליח למכור אותם בחמישית מערכם הנקוב.

אחרי שעברנו לדירה החדשה גילינו להפתעתנו שהשכנים החדשים שלנו הם אנשים מאד מוזרים, שונים לחלוטין מהשכנים הקודמים שהיו לנו. 'הם כל הזמן מנגנים ורוקדים, והם גם גבוהים כאלה' לוחש הזאטוט לתנוך אוזני 'את חושבת שהם אולי ענקים?'. 'לא, הם אנשים רגילים, רק שאנחנו לא מכירים אותם ולא רגילים אליהם עוד'.

'הם מסופרים בצורה מוזרה, לאשה יש קרחת ולבעל יש קוקיות. את ראית את השארוול שהוא לובש?' מתערבת גם בת העשרה בשיחה 'לאבא יש פנים של צנון וגם לאחת הבנות יש רגליים של סוסת פוני' היא מנפקת תיאורים משלה. 'זה רק בגלל שאנחנו עוד לא מכירים אותם ולא רגילים אליהם'. אני מנסה לרכך.

'מה יש להכיר?' שורקת בת העשר בבוז 'הם ניראים כמו פליטים מסומליה'.

אולי בגלל שאנחנו מתגעגעים לשכנים הישנים, ואולי בגלל שאנחנו שבויים בהרגלים הישנים שלנו, אנחנו מפתחים ציפיות כלפיהם, מתייגים אותם ומכניסים אותם לתוך תבניות מוכרות לנו.

'את שמעת את הצווחות של הכינור?' רוטן שותפי לחיים, לילדים, למשכנתא וליתר הצרות 'איך אפשר לישון עם החריקות האלה?'.

אנחנו עורכים השוואות אמוציונליות בין שכנינו הנוכחיים לאלה מעברנו. אני יודעת שההשוואות האלה בעוכרינו. כי אם להודות על האמת גם השכנים הקודמים לא היו משהו.

-'יהיו לך חברים חדשים' אני מנחמת את הזאטוט.

-'הם יהיו נחמדים?, הוא מתעניין.

-'בטח!' אני מבטיחה.

-'איך את יודעת את זה?. את מכירה אותם?' הוא לא מרפה.

-'כן' אני מבלפת אוטומטית.

-'איך את מכירה אותם?' הוא נובר.

-'ערכתי עליהם בירור לפני שרכשנו את הבית החדש' אני מגזימה בלי להניד עפעף 'והם כבר מחכים בקוצר רוח שתגיע' אני ממשיכה בלהט.

-'הם אמרו לך אתזה?' הוא מופתע ונשבה בשקרי.

כדי להפיג את החששות אני מניחה לזאטוטים לזחול בים הארגזים והקרטונים הנערמים בחדרים, לבנות מהם בתים וארמונות ולהשתבלל בתוכם בהנאה.

תוך כדי אריזה אני מזהה את הפוטנציאל הטמון במעבר ואת האפשרויות לנפות ולדלל חפצים שנאגרו במשך השנים, דברים שנתקעו מבלי שהבחנו בהם.

-'הבית החדש הוא לא מחסן!, אני מודיעה לפרסונות הבית ומשליכה לאשפה מכל הבא ליד. המעבר הוא מועד מצויין בעיני גם לנטרל את הזאטוט מהמוצץ, אבל הזאטוט חושב אחרת. הוא לא מוכן להפרד מהמוצץ וגם לא משברי הגרוטאות שליקט בחמדה.

-'לא מסכים לזרוק' הוא שואג נחרצות.

בצר לי אני מחליטה לעשות קומבינה עם המוביל, ומבקשת ממנו שאת הארגז עם המוצץ והגרוטאות ישכח להוריד מהמשאית בהגיענו. כך ניגמל מחפצים מיותרים ומהמוצץ, אני מתענגת על ההברקה העצמית. אבל התרגיל הזה נכשל כי בהגיענו לבית החדש ממהר הזאטוט לפקוד על המוביל לפרוק ראשית לכל את הארגז שלו.