אדוארד ידע שהתכוונתי לנסוע לבית הספר לאחיות בסתיו ההוא. זו לא היתה הפתעה, ושנינו חשבנו, אחרי הכל, שהוא היה צריך לצפות לזה. אבל הוא היה עייף, ומותש, וכמו עשרים שנים נוספות צנחו על כתפיו הצעירות כאשר חזר, ואחרי הכל, איש מאיתנו לא חשב לרגע שיהיה צורך בהכנות, בהגנות, לקראת החזרה שלו. אבל טעינו.

בבוקר ה-24 ליולי 1918 עמדתי בתחנת הרכבת השקטה מדי, ארגז העץ שלי לצדי ועל ראשי הכובע היפה ביותר שלי. השעה היתה עשר וארבעים, והרכבת שיועדה לקחת אותי הרחק מכל מה שהכרתי עמדה דוממת בתחנה, דלתותיה פתוחות ועשן דק מיתמר מקדמת הקטר שנרתם לקרונותיה.
"את יודעת שאת לא חייבת לנסוע," אמרה לי גרייס בפעם החמישית אותו יום. "הם אומרים שהמלחמה תסתיים עוד מעט, ואחריה לא יהיו עוד מלחמות." היא אחזה בידי, מעט בחוזקה מדי. "לא יהיה עוד צורך בכל כך הרבה סיוע רפואי."
"אני יודעת, דודה גרייס," השבתי לה באותן מילים שהוצאתי מפי כבר פעמים רבות לפני כן. "אבל את יודעת בדיוק כמוני כי המלחמה הזו היא לא הסיבה לנסיעה שלי. גם אם המלחמה הזו אכן תסיים את כל המלחמות, עדיין יהיו חולים בעולם, וחולים תמיד זקוקים לסיוע."
"אבל, ילדה – "
"דודה גרייס, זה מה שאני רוצה לעשות." קטעתי אותה, אולי מעט בחריפות. "הגיע הזמן שתשלימי עם זה."
היא נאנחה והביטה ברגליי עטויות נעלי העור החדשות שקנתה לי בקיץ החולף. "אני לא רוצה לגרום לך לוותר על מה שאת רוצה, שרה. אני פשוט דואגת לשלומך. זה מה שאני עושה כבר שמונה שנים."
"אני יודעת, דודה," משהו בקולי התרכך למשמע הדאגה הכנה בקולה. היא אומנם היתה נוקשה, אך באמת ובתמים אהבה אותי. "וזה מה שעשית, מאז שאבא מת. אבל אני כבר בוגרת עכשיו, ואני מסוגלת לדאוג לעצמי. את מוכרחה לסמוך עליי."
"אני סומכת עלייך, ילדה. אלוהים יהיה בעזרך, אני יודעת שאת יכולה לעשות הכל. אבל בחרת בחיים שונים כל כך ממה שייעדנו לך, אביך ואמך ואני, בהתחלה עם הרעיון הזה שהכנסת לראשך על לימודי הסיעוד, ואז הסיפור ההוא עם אותו אדוארד – "
אז זה העניין. שוב אדוארד.
"דודה גרייס, התעלמות מהעובדות לא תעזור לך. מה שיש ביני לבין אדוארד אינו סיפור. זה אמיתי, ואנחנו מתכוונים להינשא ברגע שיחזור. את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל עם כל האהבה שלי אלייך, יש דברים שאני לא מוכנה לסבול, והיחס שלך לאדוארד הוא אחד מהם."
"הוא בחור נחמד, אדוארד, אבל – את יודעת מה אני חושבת עליו." קול צופר נשמע מכיוון הרכבת הממתינה, ורעש המנוע התגבר כאשר החל הכרטיסן לצעוד לאורך הרציף ולקרוא לנוסעים לעלות. "אני מקווה שתתפכחי מעט כאשר תחזרי מהמכללה ההיא. אולי השהות רחוק מהבית תפקח את עינייך לראות עם מי את קושרת את גורלך."
חשקתי שיניים וניסיתי להישאר רגועה. יכולתי להבין אותה, במידה מסוימת. כל חייה הורגלה להיות הגבירה הנעלה, זו שמשרתים חגים סביבה ועוברי אורח מפנים לה מקום ברחוב. היא היתה אישה מבוגרת וקשה היה לה לקבל את כל השינויים שחוללה המלחמה, חלק מהם בי. אם כי תמיד הייתי שונה במובן הזה. מעולם לא נגררתי עמה לתחושת ההתנשאות שרוממה את אפה בכל מקום אליו הלכה. העדפתי להביט ישר בעיניים פקוחות ולראות את האנשים בעבור מי שהם, השקפת עולם שהתבררה כנכונה כאשר פרצה המלחמה והפכה את הכל על כנו.
דודה גרייס התרגלה להכל, בהדרגה. היא יכלה לחיות ללא המשרתים וללא המותרות שהעניק לה מעמדה, אבל לא היתה מסוגלת לשאת את המחשבה שהסכמתי לתת את ידי בנישואין לגבר שמעמדו כה נמוך משלי.
הצופר הדהד שוב ברחבי הרציף, ועצמתי את עיניי עת אימצתי את נפשי לקראת המסע הארוך. כאשר פקחתי אותן עמדו דמעות בעיניה של דודתי.
"תשמרי על עצמך, ילדה." ידה הרועדת ליטפה את כתפי. "אל תתקרבי יותר מדי לחולים האלו. תשמרי על בריאותך. הבטחתי לאביך היקר שכל עוד אני חיה אשמור עלייך."
חייכתי קלושות וחיבקתי אותה, ואז פניתי לעלות אל הקרון, שם כבר המתין לי הכרטיסן.
כאשר התיישבתי לבסוף, ידיי עטויות הכפפות מיישרות את קפלי החצאית והארגז מונח בבטחון מתחת למושבי, נשאתי את עיניי ונופפתי בידי אל גרייס. היא הרימה את ידה אליי לשלום, וגם כאשר החלה הרכבת לנוע והרציף הלך והתרחק מעיניי, עוד יכולתי לראותה עומדת ניצב במקומה, ראשה זקוף וגא מעל ראשיהם השפופים של האנשים.

עברו פחות משבועיים עד שהתאקלמתי בבית הספר החדש שלי. זה אכן היה בית ספר, אך בזמן שבו הגעתי אליו הפך המקום לבית חולים מאולתר. הפצועים היו רבים כל כך, ומסדרונות בתי החולים כבר היו עמוסים כל כך עד כי כל בניין גדול מספיק הפך לבית חולים נוסף. נאלצנו ללמוד תוך כדי מעשה, ועל הטעויות שלנו שילמו אחרים בחייהם. היינו עשרים וארבע מתמחות חדשות, ובלילות כאשר נשכבנו בחשיכה על הדרגשים הצפופים בחדר שהוקצה לנו היינו מדברות לעתים בלחישות על המלחמה. כאן, יותר מכל, לא נראה הסוף קרוב.
עבדתי קשה יותר משנאלצתי לעבוד אי פעם, אבל הרגשתי מסופקת. חולים קראו בשמי כאשר נזקקו לסיוע, והייתי זריזה ומהירה ללמוד. למרות שנעליי החדשות והכפפות הלבנות שקנתה לי הדודה גרייס נטמנו זה מכבר עמוק בארגז שמתחת למיטתי, חשתי טוב יותר מזה זמן רב. הייתי חופשיה לבסוף, חופשיה לעשות כרצוני, להגשים שאיפות ישנות, ללא עיניה המשגיחות תמיד של דודתי. והיה לי את אדוארד, כמובן. ידעתי כי הוא חושב עליי, ולמרות  שלא יכול היה לכתוב לי, קולו תמיד היה במחשבותיי, מעודד אותי במעשיי ומטפח את חלומנו המשותף.
החודשים חלפו, והבשורות שהגיעו מן החזית אכן בישרו על סיום המלחמה. הלחץ בחדרי החולים החל לדעוך, וחיילים החלו לחזור, נושאים בפיהם בשורות וסיפורים על הקרבות והזוועות. המתנתי בכל יום לידיעה מאדוארד, והסתובבתי ברחבי בית הספר עם חיוך נצחי על שפתיי ודמותו תמיד לנגד עיניי, כהכנה לרגע שבו אפגוש בו סוף סוף.
כמובן, עד שהגיע המברק.
הייתי באותה שעה באחד החדרים, חבשתי את זרועו הקטועה של חייל צעיר, והרמתי את ראשי כאשר נכנסה אחת המתמחות לחדר וצרור מעטפות בידיה.
"מה החדשות מן החוץ, קתלין?" שאלה הבחורה שלצדי.
קתלין פרמה את שרוכי השכמיה שעל כתפיה והחלה למיין את דברי הדואר שהביאה עמה. "נחתם חוזה  סוף סוף," היא אמרה, ואלו מבין הפצועים שהיו ערים הביטו בה בעניין, חלקם חייכו בסיפוק, אחד מהם הריע בקול. "כל החיילים כבר שוחררו לבתיהם, הם עומדים להכריז באופן רשמי על סיום המלחמה." חייל נוסף הרים את ידו החבושה והצטרף לתרועתו של הראשון.
סיימתי לחבוש את גדמו של הצעיר והתחלתי לאסוף את הבקבוקים סביבי.
"שרה, זה בשבילך."
המעטפה הצרה שהושיטה לי קתלין הכילה דף נייר קטן וצר. מברק.
"אדוארד מת. המלחמה הסתיימה. שובי הביתה. גרייס."

לא שבתי הביתה, כמובן.
במחשבה לאחור אני מבינה כי קרוב לוודאי שהכל היה מסתיים לו שבתי הביתה, הייתי מגלה במוקדם או במאוחר. אבל באותם ימים הדבר היחיד שעלה בדעתי לעשות היה להישאר בדיוק היכן שהייתי ולהמשיך בעבודתי ולימודיי. אחרי הכל, זה היה מה שידעתי לעשות, ונוצר בי דחף מטורף לעשות למען הפצועים הרבים את מה שלא יכולתי לעשות למען אדוארד.
בתחילה סירבתי להאמין. חשבתי שאולי חלה טעות, אולי המברק לא נשלח נכון, אולי מישהו, איפשהו, טעה. אבל מהר מאוד הבנתי שאף טעות לא היתה יכולה לקרות, וכאשר כל הלוחמים כבר שבו לביתם מזה שבועות, הייתי יודעת לו אדוארד היה חוזר גם הוא.
תהיתי איך מת, האם גסס במשך שעות או ימים, פצוע וכאוב, או שמא מת מיד בלי שנגרם לו סבל נוסף. בכל פעם שאחד הפצועים במכללה היה קורס תחת פצעיו, הבטתי בגופתו המתקררת לאיטה וניסיתי לדמיין את אדוארד שלי במקומו.
למרות ההלם, ולמרות הצער שלא חלף, הייתי יעילה מאי פעם. אני חושבת כעת כי פעלתי על מנת להציל חיים רבים ככל האפשר, על מנת שמותו לא יהיה לשווא. הייתי מסתובבת ללא הרף בין המיטות, חובשת, מזריקה, מתפיחה כריות. בלילות הייתי מסתובבת בחדרים בשקט עם מנורה דולקת בידי, אצה בצעדים שקטים לצדו של כל מי שזע במהלך שנתו. המתמחות האחרות התחילו לקרוא לי שרה הקדושה, והביטו בי בעצב כשהיו מדברות ביניהן על תוכניות לעתיד. העתיד שלי שכב מולי בעשרות מיטות החולים האלו.
שבועות חלפו, ומכתבים מן הדודה גרייס הגיעו ללא הפסקה. היא לא הפסיקה להתחנן בפניי שאשוב הביתה, טענה כי כעת משהסתיימה המלחמה לא זקוקים לי עוד, כי היא מתגעגעת אליי, כי חתונתה של איימי חברתי מתקרבת. לא עניתי לאף אחד ממכתביה.

הרחוב הראשי היה עמוס אותו יום, וכאשר פילסתי את דרכי בעד המון האנשים ניסיתי לנקות את ראשי מעט ולהתרכז בדברים שהיה עליי לעשות. אספי את הדואר, אמרה הלן, עצרי אצל ד"ר ג'ונס בשביל המרשמים החדשים, קני עיתון בדרך חזרה, ולמען השם, תנשמי קצת אוויר צח בזמן שאת בחוץ.
התור מחוץ לסניף הדואר היה ארוך, והרהרתי בדבריה של הלן בזמן שהמתנתי בו, מביטה בעצלות בעוברים ושבים.
"שרה?" אמר קול מהוסס מאחוריי. קפאתי. אולי רעיון האוויר הצח לא היה כל כך טוב אחרי הכל אם בעל הקול הזה נשמע לי בדיוק כמו –
"אדוארד?" התנשמתי. "מה –  מה – "
"מה את עושה כאן?" הוא השלים את מחשבותיי.
הידקתי את שפתיי זו לזו. בוודאי הוא לא שם באמת. אני הוזה.
"לא ציפיתי לפגוש אותך כאן." קולו נשמע עצוב משום מה.
"מה – " המשכתי לגמגם בעוד מוחי נאבק בקרב האיתנים המנסה להכריע מי טעה – עיניי או המברק.
אדוארד שלפניי, הזיה או לא, הניח את ידיו על כתפיי. התנשמתי בקול.
"אתה לא – " עיניי מלאו דמעות לפתע ושפתי החלה לרעוד ללא שליטה.
אדוארד הביט בי, נראה מופתע ועצוב גם יחד, ואז אחז בפניי ונשק לי ביותר תשוקה משנשק לי אי פעם. עצמתי את עיניי ונתתי לו לסחוף אותי. לא ידעתי מה לעשות קודם, להודות לאל על שהחזיר אותו אליי או להיצמד אליו בכל כוחי.
הוא עצר לפתע וזז לאחור, מנתק כל מגע איתי.
"אני מצטער, אסור היה לי לעשות את זה." פניו היו תערובת של כעס, בלבול, צער ותשוקה.
"מה? למה?" הבלבול שחרר את לשוני סוף סוף.
"בגלל זה – " הוא הרים את ידי השמאלית למול עיניי ועיניו נפערו בהפתעה. "איפה הטבעת שלך?"
"מה?" שמטתי את ידי. "אדוארד, על מה אתה מדבר?" כעס חלחל לקולי ולא ידעתי מאין. רציתי רק שינשק אותי שוב, והוא הביט בי כאל זרה.
"את יודעת על מה אני מדבר!" הכעס בקולו היה ברור כעת. "אסור היה לי לנשק אותך, את נשואה עכשיו."
"מה?!"
אדוארד פנה לענות לי באותו טון כעוס אך עינינו נפגשו ומשהו נשבר. הכעס שנאגר בי התפרק, והדמעות שוב הציפו את עיניי. אדוארד הביט בי, עיניו מדלגות מידי אל פניי.
"את - לא?" קולו היה שקט, כמו בשיחות הקודרות שלנו בזמן המלחמה לפני שגויס.
"לא! למה שאהיה נשואה? הייתי אמורה להתחתן איתך." שפתי התחתונה החלה שוב לרעוד, ושוב הוא אסף אותי בזרועותיו. נשמתי עמוקות כאשר חיבק אותי, שאפתי את הריח המוכר כל כך שלו, חשתי את נשימותיו החמות על ערפי.
במשך דקות ארוכות איש מאיתנו לא אמר דבר.
"אני לא מאמינה שאתה לא מת," לחשתי לבסוף.
"אני לא מאמין שאת לא נשואה."
נשאתי אליו את עיניי, מבולבלת. "למה אתה ממשיך להגיד את זה?"
"כי, ובכן - היית אמורה להתחתן. או שהתחתנת כבר. למה את לא נשואה?"
"למה שאהיה נשואה?"
"זה מה שהדודה שלך אמרה לי, ו – "
"רגע. מה?" הבטתי בו, מבוהלת. "דודה גרייס אמרה לך שהתחתנתי?"
"כן. כשבאתי לראות אותך אחרי שחזרתי היא אמרה שאת לא שם. היא אמרה שנסעת להתחתן ושאת לא רוצה לראות אותי יותר."
"זה מה שהיא אמרה לך?" שאלתי בשקט.
אדוארד רק הנהן.
"למה חשבת שאני מת?" הוא שאל לאחר זמן מה.
"זה מה שהיא אמרה לי."
הבטנו זה בעיני זו, ידינו אחוזות בחוזקה.
"מתי חזרת?"
"כמעט לפני חצי שנה, כשרק התחילו לדבר על החוזים ועל סוף המלחמה. הפלוגה שלי היתה בין הראשונות ששוחררו."
"חצי שנה? אוי, אדוארד."
"ניסיתי לחפש אותך. הדודה שלך לא הסכימה להגיד לי איפה את נמצאת, ואף אחד אחר לא ידע. השקעתי חודשים בנסיון לברר איפה את, שאלתי אנשים אם הם ראו אותך, חקרתי בכל מקום."
"איך הגעת לכאן?"
"באתי לבקר ידיד." קולו שקט מאוד לפתע. "היית כאן כל הזמן?"
"כן. במכללה לאחיות. התחלתי ללמוד כאן ביולי."
אדוארד הרכין את ראשו ומבטו נותר מושפל לזמן רב. כאשר נשא את עיניו לבסוף יכולתי לראות בהן דמעות. "הייתי צריך לדעת."

לא דיברתי איתה מאז. איש מאיתנו לא דיבר איתה. שלחתי לה מכתב אחד, בודד, מלא צער וזעם ותהיה על מה שעשתה. הודעתי לה בו על כוונותינו והודיתי לה על כל מה שעשתה למעני במשך חיי. זו היתה הפרידה שלי לשלום ממנה. מעולם לא קיבלתי תשובה על אותו מכתב.
עליה דיברנו מעט מאוד. רק בימים הראשונים לאחר פגישתנו דיברנו עליה, ניסינו להבין למה פעלה כך ומה גרם לשנאתה העמוקה כלפי אדוארד והקשר ביננו, אך מהר מאוד הנחנו לה לנפשה ופנינו לעניינינו. היו לנו דברים רבים לעסוק בהם, דברים רבים לתכנן, חלומות להגשים.
לעתים הייתי חושבת עליה, כאשר הייתי מטפלת בחולה זקנה שהזכירה לי אותה, או כאשר צפיתי בילדינו משחקים בשמחה. תהיתי אם היא יודעת מה הפסידה, מה כמעט גרמה לי להפסיד. תהיתי אם ידעה כמה כאב גרמה.
הצטערתי כאשר נודע לי שמתה, כמובן. אחרי הכל, היא היתה טובה אליי במשך שנים, גידלה אותי כמעט כאילו הייתי שלה. אולי היא גוננה עליי יותר מדי. אולי זה היה העניין.
כשעמדתי מעל הקבר הפתוח בלווייתה, חשבתי כי אם רק היתה עונה על מכתבי, לו רק גאוותה היתה מאפשרת לה להתנצל, יתכן והייתי סולחת לה.

זהו סיפור-החלום הראשון שסיימתי.