יום קיצי, שעות אחר צהריים שקטות. במטבח שבבית משפחת ג'ונסון יושבת רייצ'ל ג'ונסון וקוראת עיתון, כאשר נשמעת דפיקה קלה בדלת ומייד לאחר מכן ראשו של ג'ק מציץ בעד הדלת אל המטבח.

"היי, ג'ק." אמה של ניקול מחייכת וקמה לנשק אותו קלות על לחיו.

"ניקול כאן?" הוא שואל.

"למעלה." ג'ק פונה לעלות במדרגות ונעצר כשהיא מוסיפה, "מבחן הסיום שלה מחר." ג'ק מסתובב ומחייך.

"אני יודע. לכן באתי." והוא ממשיך לעלות במדרגות בשקט, שתיים-שתיים.

דרך דלת החדר הפתוחה הוא רואה את ניקול יושבת כשגבה אליו, רכונה ליד השולחן מעל ספר גדול, מחברות וספרים פזורים סביבה. ראשה שעון על כף ידה, ואצבעותיה חופרות בשיערה הפזור, רגליה היחפות נכרכות סביב רגלי הכיסא שעליו היא יושבת. מן הרדיו שלידה נשמעת מוזיקה שקטה.

ג'ק מחייך כאשר הוא רואה אותה, ועל קצות אצבעותיו נכנס אל החדר. הוא מתקרב אליה, וכשהוא מגיע הוא מניח את ידיו על עיניה בעדינות. היא קופצת כשידיו נוגעות בה ומסתובבת תוך קריאה: "ג'ק!"

הוא מחבק אותה בחיוך ומנשק אותה, וכשהם מתנתקים היא שואלת, "אתה לא אמור להיות בעבודה היום?" ומרימה אליו עיניים תוהות.

"לקחתי יום חופש. באמת חשבת שאפסיד את ההזדמנות לאחל לך בהצלחה לפני המבחן הגדול?" היא מחייכת. "כמה עוד נותר לך ללמוד?"

גבותיה מתכווצות. "האמת שכמעט כלום. כבר עברתי על הכל אולי עשרות פעמים. אני כבר לא מסוגלת ללמוד יותר."

"המממ... אם כך יש לי פתרון מצוין. הקשיבי מה נעשה: אני אלך עכשיו הביתה להתקלח ולהתארגן, ואחזור עוד שעה כדי לקחת אותך להירגע."

"איפה?"

"את תראי."

הם יורדים יחד במדרגות וכשג'ק פונה אל הדלת אמה של ניקול שואלת, "אתה כבר עוזב?"

ג'ק מחייך ומשיב לה: "רק לשעה. אחר כך אני לוקח את ניקול איתי להירגעות לפני המבחן."

"רעיון מצוין." היא מגניבה מבט אל בתה. "את לומדת כבר יותר מידי. יציאה החוצה רק תעשה לך טוב."

הם מחליפים נשיקה אחרונה וג'ק יוצא מהבית, בעוד ניקול עולה בחזרה לחדרה על מנת להתארגן.

שעה וחצי לאחר מכן, נוסעים יחד לכיוון הכללי של הדרום, עדיין לא יודעת ניקול להיכן מועדות פניהם. היא מגניבה מבטים מידי כמה שניות אל ג'ק, שיושב בפנים חתומות, ומנסה לקלוט משהו בתווי פניו שיאמר לה לאן הם נוסעים, או את מבטו בשלטי ההכוונה שאולי ממנו תוכל ללמוד את שם המקום.

הנסיעה ארכה כמעט שעה, ובסופה עוצר ג'ק את הרכב בצדי הדרך על שפתו של יער ומחייך אליה. לאחר שהוא נועל את הרכב הוא נוטל את ידה של ניקול ואומר, "עכשיו תעצמי עיניים."

"אני אפול." היא מגחכת.

"את לא תיפלי. אני אחזיק אותך."

היא לוקחת נשימה עמוקה ועוצמת את עיניה. "בלי להציץ," ג'ק מזהיר וכשהוא אוחז בשתי ידיה הוא מוליך אותה אל תוך היער בזהירות.

"תיזהרי, מולך יש עץ."

"לכי לאט, יש פה כמה סלעים גדולים."

"צעד גדול עכשיו, יש פה בור קטן."

וכעבור כמה דקות היא מתחילה לחוש במשב רוח על פניה, וג'ק עוצר אותה בנגיעה קלה של ידו. "את יכולה לפקוח עיניים."

נשימתה נעתקת כשמולה נפרש הנוף המרהיב ביותר שראתה מעודה. הם עומדים כמעט על שפת צוק, מאחוריהם נמתח היער, ולפניהם מרבד של שדות, נחלים ואגמים שמשתרע עד האופק. ניקול מפנה את עיניה אל ג'ק, "ג'ק, זה מדהים!"

"אמרתי לך שתאהבי את זה." הוא מחייך.

היא ממשיכה לעמוד במקומה כמה שניות, חוקרת בעיניה את הנוף שנפרש לפניה על כל גווניו וצלליו, ואז מסתובבת אליו ואומרת, "חבל שלא אמרת לי, היינו יכולים לעשות פה פיקניק."

"ומי אמר לך שלא חשבתי על זה?" ג'ק מוריד מכתפו את התיק הגדול שהוציא מהאוטו בזמן שלא שמה לב. חיוך נפרש על פניה. ג'ק מתכופף ושולף מתוך התיק שמיכה גדולה מפוספסת ושלל שקיות וקופסאות המכילים ארוחה שלמה.

הם מתיישבים זה לצד זו, פניהם אל קצה הצוק ואל השמש השוקעת מעבר לאופק.

"אני באמת רעבה," ניקול אומרת, ובחיוך מנשקת אותו. "תודה."