כחודש וחצי לאחר לידתו של מייקל, אומרת ניקול לג'ק באחר-צהריים בהיר:  "חשבתי על משהו."

"מה?" הם היו שרועים שניהם על הספה בסלון, חצי מנמנמים מהורהרים וחצי מלטפים, אוהבים.

ניקול פונה להביט בו. "אני רוצה לקשט את חדר הילדים. לאבא שלי יש במחסן כמה פחים של צבע מהשיפוץ הקודם. חשבתי לקחת אותם ממנו ולצייר על הקירות בחדר שלהם. מה אתה חושב?"

"אני חושב שזה יהיה נפלא." ג'ק מחייך. "מתי את מתכוונת לעשות את זה?"

"השבוע, אפילו, אם אוכל. אני נרקבת כאן כבר יותר מחודש, אני שונאת את השעמום הזה. כך לפחות יהיה לי מה לעשות."

בימים הבאים היא לקחה את הצבעים, וקודם כל צבעה שכבה ראשונה חלקה בירוק בהיר-בהיר על החלק התחתון של כל הקירות בחדר הילדים. לאחר מכן התחילה לעבוד, ביד חופשית, לפי הרגש והאינטואיציה.

יום אחד, כשלושה שבועות לאחר השיחה ההיא, ג'ק חזר מהעבודה, וניקול קראה לו למעלה לבוא ולראות. ג'ק נכנס, וניקול, בפנים מוארות ובגדים מלוכלכים, הראתה לו מה עשתה: מעל לחלק הצבוע ירוק, בכל קיר, היה פס רחב של ציורים, על הקיר הלבן; פיות, גמדים, פרחים ופרפרים, והכל בערבוביה מקסימה של צבעוניות תוססת.

"נו, מה אתה חושב?" היא שאלה אותו, מתבוננת בעבודת כפיה.

ג'ק הביט בה. "זה נפלא. יפהפה."

"באמת?" היא חייכה ופנתה אליו. "אתה באמת חושב שזה יפה?"

"לא זה, את." והוא נישק אותה.

כאשר הלך ג'ק להביא את ג'סיקה מהצהרון לאחר מכן, הבעת פניה כשראתה את החדר המקושט, כך אמרה ניקול לאחר מכן, ועיניה המתרחבות בפליאה, זה היה שווה את המאמץ.