היא עמדה במטבח. ערב שקט, רגוע, עוד אחד מיני רבים. הכלים כבר היו שטופים, השולחן מסודר, הכל נקי. הילדים כבר היו רחוצים, קיבלו את נשיקת הלילה טוב שלהם, וכעת שקעו בשינה מתוקה ומלאת חלומות. במטבח, הרדיו ניגן שירים שקטים של אמצע השבוע ושל סוף השבוע, שירים - חלקם ישנים ומלאי נוסטלגיה, חלקם לא מוכרים. היא ישבה ליד השולחן הקטן, מעיינת בספר חדש, מחכה לו. הוא רק עלה לחדר לכמה רגעים. מיד יחזור והם יוכלו להעביר את שארית הערב ביחד, בישיבה על הספה, בקריאה דוממת, בדיבור או בצפייה בסרט.

השיר שהושמע הסתיים. שיר אחר החל. שיר מוכר. חיוך עלה על פניה, מתפשט לאיטו כמו אדוות הרוח במים. היא קמה, ניגשה אל הרדיו, והגבירה את הווליום. נעמדה ליד הרמקול, עיניה עצומות, מתענגת על הצלילים, על המילים. לאט, גופה נע, כמו נזכר בריקוד ישן.

הוא ירד במדרגות, פנה למטבח, ושם ראה אותה - רוקדת בדמיונה לצלילי השיר המוכר. אותו הזכרון עלה גם בראשו, והוא ניגש אליה. ללא מילים, נצמד אליה בחיבוק, והצטרף לריקודה האיטי. הניחה את ראשה על כתפו, כמו אז, מתענגת על החום המוכר והזרועות המחבקות.

"זה השיר מהחתונה." היא אמרה בשקט, חיוך על פניה. "זוכר?" סוף סוף, עיניה נפקחו והיא פנתה להתבונן בו, רואה את עומק הרגש והשנים בעיניו. "אני יודע." ובזה הוא אמר הכל.

הם המשיכו בריקוד האיטי, מחובקים באהבה החזקה ששמרה אותם יחד כל השנים האלו. כאשר השיר הסתיים, עוד המשיכו המילים להדהד בראשם, בזכרונם.

“Everything I do, I do it for you"