שנה וחצי לאחר לידתו של מייקל נולדה קייטי, שהיא בעצם קת'רין אליזבת. כשהיתה קייטי בת ארבע, מייקל בן חמש וחצי וג'סיקה היתה בת 9, נכנסה התאונה לחייהם.

כך נקראה תמיד, התאונה. בכל אזכור שהיה לה בשנים שעברו עליהם, תמיד נזכר האירוע כ'תאונה'.

במשך כל חייה, כאשר התבוננה ניקול לאחור ונזכרה בתחושת האימים שפקדה אותה באותו בוקר, תקפה אותה צמרמורת. היא תמיד תזכור את הבוקר ההוא, בוקר התאונה, את הבחילה ותחושת החולי שלא עזבו אותה מהרגע שפקחה את עיניה, את ההתחננות לפני ג'ק שלא יצא מן הבית.

וג'ק, אותו משפט אחרון שאמרה לו בטרם יצא, לאחר שנשקה לו, הדהד בראשו משך כל הדרך. וכשעמד וחיכה שהאור ברמזור יהפוך ירוק, כל ששמע היה, "ג'ק, בבקשה. אף פעם לא הרגשתי כל כך רע. יש משהו... ביום הזה. רק חכה, אל תיסע." הוא הניח את ידו על הטלפון ברכב, רצה להתקשר אליה, להגיד שהכל בסדר, בטח עכשיו הילדים אוכלים, מתארגנים לצאת, ובדיוק אז התחלף הרמזור. ידו עזבה את המקשים, אך רגע לאחר שהחל בפניה שמאלה, הטויוטה האדומה החליקה על הכביש הרטוב לשמאלו והתקרבה במהירות מבהילה.  הדבר האחרון שראה היה מבטו המבוהל של הנהג שברכב האדום, זגוגית החלון הקדמי מתנפצת לאלפי רסיסים, כאב צורב ברגלו השמאלית, ואחר כך כלום.

כשהטלפון צלצל, קרוב לעשר, ניקול ידעה שמשהו קרה. חברה לעבודה שהביטה בה באותו רגע ראתה איך פניה מחווירות למשמע דבריו של אותו פקד דייוויס, ולפני שהספיקה להתעניין, הוטחה השפורפרת, ואישה שטופת דמעות רצה החוצה, אל הרכב.

ניקול נאלצה לחכות עוד שעתיים עד שהסתיים הניתוח, ורק אז שמעה את הבשורות הרעות; הם לא יודעים מתי יתעורר. מעוצמת ההתנגשות ראשו הוטח בדלת הרכב, והגוף כולו נכנס להלם בעקבות זעזוע המוח.  ובקשר לרגל, הם שלפו את פיסות הזכוכית והמתכת מעל הברך, אבל אינם בטוחים שהשרירים יעבדו אחרי טראומה שכזו. יתכן שישאר נכה. 

"שיהיה נכה! אתם באמת חושבים שאכפת לי?!" היא צעקה למרות שאף אחד לא הקשיב, כשסוף סוף יכלה לראות אותו, חבול ופצוע ושרוי בתרדמת שמי יודע כמה ארוכה תהיה. ואחר כך בכתה, בכתה לתוך כף ידו השמוטה, עד שהגיעו בני המשפחה לקחת אותה חזרה הביתה.

במשך שלושה שבועות ניקול הגיעה לחדרו כל יום, לעתים עם הילדים ולעתים, כאשר ראתה את סבלם וחשבה שעדיף שלא יראו אותו כך, לבדה. היא דיברה אליו, סיפרה לו שהם מתגעגעים, תלתה את ציורי הילדים מעל מיטתו, ליטפה את פניו ואת הצלקות שהגלידו, ובכתה, בעיקר בכתה. בבית לא הרשתה לעצמה לבכות בנוחכות הילדים, ובלילות היתה עייפה מדי, מותשת מכדי להישאר ערה ולהתאבל. את כל הכאב שפכה מול אהובה הרדום ברגעים האלו. ובסוף כל ביקור נפרדה ממנו בנשיקה.

לאחר שלושה שבועות הוא התעורר. הם התקשרו אליה והזעיקו אותה מהעבודה, ורבע שעה לאחר מכן כבר השליכה את עצמה עליו, מסוגלת לשמוע רק את שמה בפיו, שוב ושוב, ולחוש את ידיו על גבה, חלשות, אבל שם.

"ידעתי שתתעורר." לחשה והגניבה נשיקה לפיו.

כעבור שבועיים חזר הביתה, חמוש בקביים, אך הולך. בעוד חודש יפטר גם מהם, הם הבטיחו לו. לשמחתם של הילדים לא היה גבול, וניקול הבטיחה לעצמה, ולג'ק, שלעולם לא תזלזל בתחושות הבטן שלה.

כמה חודשים לאחר מכן לקחו חופש לכמה ימים, רק להיות לבד ולהירגע מהבלגן. הם שבו יום קודם לכן, כי לא יכלו לסבול את הגעגועים לילדים, אבל חזרו מחוייכים, והביאו מתנות, ותשעה חודשים מאוחר יותר נולדו התאומים שרה ודניאל.