אנה היתה בת 26 כשפגשה את סטיבן.  היא היתה נערה ממוצעת, בהירת שיער וכהת עיניים, לא גבוהה במיוחד, שגרה במנהטן קרוב למקום עבודתה.  היא גרה עם החבר שלה מזה חצי שנה, ג'ורג', והרבתה להיפגש עם חברתה הטובה הלן.

בדרך כלל אנה נהגה לנסוע במונית את עשר הדקות מביתה לעבודה, אולם היה ערב אחד, בסוף אוקטובר, כאשר יצאה מהעבודה ופנתה לכיוון הרחוב, ולא ראתה אף מונית בסביבה.  באנחה קלה היא החליטה לעבור את המרחק ברגל.  ואז הכל התחיל. 

היא עברה מרחק של כחצי שעה עד שהגיעה לאיזור חשוך ונטוש – רחוב של בניינים בשלבי בנייתם.  היא לא אהבה לעבור שם אחרי רשת החשיכה, אולם היא החליטה שהיא מעדיפה את זה על פני שעה נוספת של הליכה כדי לעקוף את האיזור.

ליד שלד אפור בגובה קומה וחצי של אחד הבניינים היא שמעה קול.  בהתחלה היא חשבה שדמיונה מתעתע בה, אולם ככל שהתקרבה את הבניין הקול גבר.  זה נשמע כמו זעקה לעזרה.  בהיסוס לא מועט היא נכנסה לפתח הבניין, וקראה בקול –

"הלו?  יש כאן מישהו?  הלווו?"  היא המתינה כמה שניות עד ששמעה צעקה מעליה.

"הצילו!"

היא עלתה במדרגות הבטון האפורות לקומה השניה ואימצה את עיניה כדי להתרגל לחושך.  במהרה היא קלטה מראה דמות יושבת על הרצפה בפינה הרחוקה של החדר.  היא התקרבה בהיסוס וכשעיניה התרגלו לחשיכה ראתה שזה היה גבר, צעיר, שהיה כפות בחבל בידיו ורגליו.

"אתה בסדר?" היא שאלה בדאגה והתקרבה אליו.

"אני נראה לך כאילו אני בסדר?!"  הקול שענה לה היה גס ומעליב.  אנה נרתעה לרגע לפני שהתגברה על העלבון שחלחל בה.  הוא בטח מתוח מאוד אחרי שהיה כאן הרבה זמן, היא חשבה.  כדי לשבור את הקרח היא אמרה, "מה קרה לך?  מי קשר אותך ככה?"

"זה לא עניינך."  האיש זע במקומו בניסיון להשתחרר מכבליו, אך ללא הצלחה.  "אולי תשחררי אותי כבר?!"

אנה, למרות הרתיעה שחשה מפני התנהגותו של הזר, התבוננה סביב כדי לחפש משהו חד שישמש אותה לחתוך את החבל.  היא מצאה חתיכת ברזל חדה זרוקה באמצע החדר וכרעה מעל האיש הקשור כדי לחתוך את החבל שבו היו כפותות ידיו.  הוא הזיז את ידו כאשר עשתה זאת, והברזל פגע ביד במקום בחבל.  דם החל לזרום מהחתך.  האיש פלט צעקה והחל למלמל בזעם קללות על חוסר הזהירות של אנשים הממהרים להגיע הביתה.  כאשר היה משוחרר, הוא הזדקף, שפשף את ידיו במקום הקשירה ופנה ללכת, ידו אחוזה בחוזקה על החתך שנפער בעורו.

אנה הרגישה איך הכעס מחלחל בקרבה.  היא מעולם לא פגשה אדם כה בלתי נעים וכפוי טובה.  "אתה יכול לפחות לומר תודה!"  היא פלטה לפני שהספיקה לחשוב.

"תודה?"  האיש הסתובב.  "באמת, תודה רבה.  לא רק שישבתי כאן שעות, קשור בלי יכולת לזוז, צועק עד שכל הגרון שלי כואב, עכשיו אני קם וכל הגוף שלי כואב כמו שלא כאב אף פעם, עכשיו אני גם צריך להודות למישהי שלא יודעת לחתוך חבל כמו שצריך!  על מה בדיוק אני צריך להגיד לך תודה?!"  ובמילים האלו הוא פנה ויצא מהבניין.

אנה נשארה בפנים, עומדת נטועה במקומה, המומה מכדי לדבר, וכועסת כפי שלא כעסה מעולם.  דקות מספר היא עמדה כך ללא תזוזה, עד שלבסוף מוחה היגע הורה לה לפתוח את פיה ולצעוק לרחוב השמם מאדם,

"על שהצלתי את חייך!"

כעבור שבועיים אנה כבר שכחה מכל הסיפור, אולם ביום שלישי אחד היא ראתה אותו שוב.  היא בילתה עם הלן אחר-צהריים אחד בקניון, וכשעברו ליד חנות המוזיקה החליטה הלן לבדוק אם יש ברשותם דיסק שרצתה.  שתי הבנות ניגשו לחנות, וכשנכנסו אנה פנתה לכיוון המדפים, והלן ניגשה אל הדלפק על מנת לשאול את הבחור שעמד מאחוריו על הדיסק שרצתה.

"סליחה," היא אמרה כשעמדה מולו.  הוא הרים את ראשו.  היו לו עיניים חומות ולסת חזקה, וקווצת שערות שחורות נפלה מעל עיניו.  היא שאלה אותו על הדיסק בו היתה מעוניינת, והוא הפנה אותה אל המדף המתאים.

"תודה...  סטיבן."  היא אמרה בעודה מסתכלת בתג שעל חולצתו, ופנתה ללכת.

באותו רגע אנה הגיעה לעברה, וברגע שראתה את האדם מאחורי הדלפק קפאה במקומה.  הלן החלה לומר משהו על המדף אליו התכוונה ללכת, ואז ראתה את המבט על פניה של אנה.  היא נעצה בסטיבן מבט לא ברור, בעוד שהוא נראה זועם.  הלן הסיטה את מבטה מאחד לשניה.  "אתם מכירים?"

"מסתבר שכן."  אנה סיננה מבין שיניה.  "זוכרת שסיפרתי לך על האיש שעזרתי לו אותו יום בבניין הנטוש?"  היא אמרה, מבלי לגרוע את עיניה מסטיבן.  הלן העבירה את מבטה אליו, הבעה של הפתעה על פניה.

"אז זה אתה?"  סטיבן לא ענה.  "זה לא היה מאוד נחמד מה שעשית, אתה יודע?  אנה היא חברה שלי, ואתה פגעת בה."

סטיבן ניתק את עיניו מאנה והביט בהלן במבע של איבה.  "אני לא חייב תודה לאף אחד," הוא רטן.

"בואי, נצא מכאן."  אנה אחזה בידה של הלן ויחד הן יצאו מהחנות, דמעות מרות של עלבון עולות בעיניה.  סטיבן בהה אחריהן זמן רב לאחר שנעלמו מהפתח.

חלפו כמה חודשים, קצת יותר משנה.

היה זה בתחילת פברואר כאשר הם נפגשו שוב.  אנה יצאה מפתח הבניין שבו התגוררה, שתי מזוודות כבדות בידיה ותרמיל על גבה.  בחוץ ירד גשם, והיא לא היתה לבושה במעיל, אבל זה לא הפריע לה.  היא חשה זועמת ונעלבת יותר משהרגישה אי פעם בחייה.

היא פנתה ימינה בסוף הרחוב והחלה ללכת, בלי לדעת לאן ובלי לחוש בכובד המזוודות שהחזיקה.  היא פסעה כך במשך כמה דקות, עד שעצרה כאשר שמעה מישהו קורא בשמה.  מישהו רץ אליה ועצר מולה.  סטיבן. 

"שלום," הוא אמר בהיסוס.

"מה אתה רוצה?"

"אני...  רק... רציתי להתנצל – על הצורה שהתנהגתי אז, כשעזרת לי."

אנה בהתה בו במשך כמה שניות.

"אנה?"

היא הרגישה לפתע שכל הכעס שלה נמוג.  "אני מצטערת, אני לא בדיוק במצב לשיחת חולין כרגע.  החבר שלי כרגע זרק אותי ואין לי מושג אפילו איפה אני הולכת לישון הלילה כי אין לי כסף והלן לא בעיר."  היא עצרה לרגע.  "אז אם לא אכפת לך – "  היא ניסתה לעקוף אותו, אבל הוא עצר אותה.

"מה קרה?"  הוא נשמע מתעניין באמת, איכשהו.

"הסיבות הרגילות," היא משכה בכתפיה.  "הוא בגד בי, כמו כל השאר.  מצא לעצמו איזו בלונדינית מטומטמת וגדולת חזה."  הזעם על הבגידה גאה בה שוב.

"תראי, אנה, את לא נראית במצב רוח די טוב," הוא אמר, מהסס, "ואם ממילא אין לך לאן ללכת כרגע, אני מכיר פתרון מצוין להעלאת מצב הרוח."

אנה נעצרה, וכל הכוחות שהיו בה עזבו אותה בגל אחד.  לפתע היא הרגישה בודדה מאוד, עייפה מאוד, ועצובה מאוד.  היא הביטה בסטיבן ואמרה, "מה?"

"גלידה."

כעבור חצי שעה הם ישבו בגלידריה הקרובה ופטפטו כמו ידידים ותיקים.  לאחר שאכלה שני כדורי גלידת וניל עם עוגיות של בן אנד ג'ריס אנה החלה לשאול את עצמה למה הוא כל כך נחמד.  לא היתה בו טיפה מגסות הרוח והחוצפה שהיא ראתה לפני שנה.  היא החליטה להעז לשאול אותו.

"מה קרה שאתה מתנהג פתאום כל כך..."  היא היססה.

"נחמד?"  הוא גיחך.  היא חייכה.  "זה מסובך.  השתניתי, אני מניח.  אף פעם לא היו לי חברים אמיתיים, ומתישהו הייתי חייב להבין שזה בגלל שיש לי אופי מחורבן.  זה לקח לי זמן, אבל השתניתי."  הוא שתק לרגע.  "מה איתך?  מה קרה עם החבר שלך?"

היא סיפרה לו, מתפלאת על עצמה ועל הצורה שבה היא חושפת את עצמה בפני זר מוחלט.  כשהחשיך בחוץ, לאחר שלוש מנות גלידה נוספות, היא אמרה, "אני צריכה לזוז.  באמת היה נחמד, ונהניתי מאוד, אבל אני צריכה ללכת.  אני עוד לא יודעת איפה אשן הלילה."

סטיבן היסס לרגע, ולבסוף אמר, "אם את רוצה, את יכולה לבוא לישון אצלי."  היא הרימה גבה בשאלה, והוא הוסיף במהירות, "אני לא מתכוון...  זאת אומרת – השותף שלי עזב, ואני מחפש מישהו שישכור את החדר הנוסף.  בינתיים יש חדר ריק בדירה, אז אם את רוצה..."

אנה חשבה לרגע, ולבסוף חייכה בעייפות.  "בסדר.  תודה.  אני אנסה הלילה, אבל אני לא מבטיחה."

סטיבן שילם, לקח את אחת המזוודות והם יצאו.

הדירה לא היתה גדולה במיוחד, אבל היתה נוחה.  לאחר לילה אחד שישנה במקום אנה החליטה להישאר.  שכר הדירה לא היה גבוה והדירה היתה קרובה למקום עבודתה.  בינה לבין עצמה, אנה חשבה גם שהשותף שלה היה מקסים.  המקום היה מושלם.

חלפו כמה חודשים, ואנה נהנתה יותר ויותר מהמגורים בדירה החדשה.  רק לאחר חצי שנה, כאשר קמה באמצע הלילה לשתות ומצאה את סטיבן קורא עיתון מלפני שבועיים, היא הבינה שהיא מאוהבת בו.  אולם מכיוון שהוא מעולם לא ניסה לרמוז לה משהו או הסתכל עליה בצורה שונה, היא החליטה לא לומר דבר.

חודשיים נוספים חלפו.

זה היה כמה ימים לאחר יום הולדה ה-28 של אנה, והם בדיוק סיימו לאכול ארוחת ערב;  סטיבן בישל את האוכל (הוא בישל נפלא), והם ישבו בערב ליד השולחן, צוחקים ושבעים.  אנה קמה ממקומה עם הצלחת ביד והניחה אותה בכיור.  כשהסתובבה היא ראתה את סטיבן עומד גם הוא.  עיניהם נפגשו ולפני שהיא ידעה מה קורה, פיותיהם נצמדו, וידיו חיממו את גבה.  היא מעולם לא הרגישה כל כך טוב.  הם נפרדו כעבור דקה, מתנשמים והמומים.  לפני שהיא ידעה מה היא אומרת, נפלט מפיה, "אני אוהבת אותך."  להפתעתה היא שמעה בדיוק את אותו הדבר.  למשך כמה שניות הם רק בהו זה בזו בתדהמה, ואז מצאו את עצמם שוב חבוקים.  הנשיקה השניה היתה אפילו יותר טובה.

כעבור שעות ספורות אנה מצאה את עצמה במיטה שבהחלט לא היתה שלה, שוכבת לצד הגבר שאהבה.  היא מעולם לא הרגישה טוב כל כך.

סטיבן לקח את ידה בידו.  "אני אוהב אותך."

חיוך נפרש על פניה של אנה, והיא התהפכה על צידה והניחה את זרועה על חזהו.

"ממתי?"  היא שאלה לאחר כמה שניות.

סטיבן חייך.  "הו, זה היה מזמן.  בטח מהפעם הראשונה שראיתי אותך."

"נו, באמת.  שנאת אותי אז."

"אני רציני.  כל השינוי שלי היה בגללך.  אז, כשיצאת מהחנות, היה לך מין מבט כזה בעיניים... זה רדף אותי במשך חודשים.  אבל הבנתי את זה רק כשראיתי אותך אז, בגשם, עם המזוודות, כולך רטובה ונראית לא שייכת לשום מקום – אז קלטתי שהשתניתי בגללך."

היא נאנחה בדרמטיות.  "אתה כזה צפוי."

"טיפשה, אהבתי אותך מהשניה שראיתי אותך."

עברו כמה חודשים, ואנה היתה מאושרת יותר מיום ליום.  בסתר ליבה היא קיוותה לשינוי, אולם כרגע הסתפקה באושר שהיה מנת חלקה באותם ימים.

ואז, יום אחד, השינוי הגיע.

אנה חזרה בצהריים, וכהרגלה מדי יום הוציאה ספל מהארון והניחה את הקומקום מלא מים על כנו.

"אתה רוצה קפה, סטיב?"  היא קראה אליו, יודעת שהוא נמצא בשירותים.

"לא."  הגיעה התשובה ומיד אחריה קול המים היורדים באסלה.

כעבור חצי דקה הוא היה במטבח, וקרא לה להסתובב.  אנה חשבה שהקול שלו נשמע משונה.  היא הסתובבה ולתדהמתה הרבה ראתה אותו עומד מולה, מבט רציני בהחלט על פניו, ובידו משהו שנראה בהחלט כמו קופסת תכשיטים קטנה.  קולה נאלם.

"אנה," סטיבן נשמע צרוד, שלא כהרגלו, "האם – "

היא לא ידעה מתי הקול שלה חזר אליה ומתי היא יכלה שוב לזוז, אבל ברגע מסויים היא צרחה "כן! כן!"  וקפצה על סטיבן.

"באמת?"

"כן."  היא אמרה שוב, הפעם בלחש.

סטיבן פתח את הקופסה במה שהיה החיוך הגדול ביותר שאי פעם נראה על פניו, וענד את הטבעת על אצבעה.  היא אפילו לא הסתכלה בה.  עיניה היו נעוצות בעיניו של סטיבן.

"אני אוהב אותך," הוא אמר ונישק אותה.

מעט יותר מחצי שנה אחר כך הם התחתנו.  הלן לא הפסיקה לטעון שהיא כל הזמן ידעה שזה מה שיקרה.  אנה אפילו לא פסחה על החבר הקודם שלה, ג'ורג', והזמינה גם אותו לחתונה.

לאחר החתונה הם נסעו לפריז, ושם העבירו את ירח הדבש שלהם.  כעבור שלושה שבועות הם חזרו לניו-יורק, מאוהבים יותר מתמיד. 

שנה וחצי לאחר שנישאו נולד להם בן, וכאשר היה בן כמה חודשים, הם עברו לדירה חדשה, באותו בניין שלפני כמה שנים היה בתהליכי בניה, המקום שבו נפגשו לראשונה.