ג'וליה לא היתה מיוחדת.  היא לא היתה מישהי מפורסמת;  היא לא היתה יפה במיוחד, או מוכשרת במשהו יוצא דופן, או כריזמטית באופן מדהים;  היא לא הצטיינה בלימודים, לא כשלמדה בתיכון ולא מאוחר יותר, באוניברסיטה;  לא היה לה חיוך שריתק עיניים ולבבות, והיא לא היתה מהבנות שסוחבות אחריהן חבורה של מחזרים לכל מקום.  ג'וליה היתה רגילה בכל מובן ובכל דרך אפשרית.  ולמרות שהיתה כזו, ואולי בגלל זה, אהבתי אותה.

הכרתי אותה כשהגיעה ללמוד באותו קולג' בו אני למדתי מזה שנתיים, בהיותה בת תשע עשרה.  לא אגיד שהיא נראתה מבוגרת או צעירה יותר מגילה, כי היא לא.  היא נראתה בת תשע-עשרה.  הבחנתי בה בפעם הראשונה כשישבה על אחת המדשאות ועיינה בספר.  אינני יכול להגיד שמשהו בה משך אותי, שמראה פניה צד את עיניי וגרם לי ללבי לפעום בתאוצה - גם זה לא יהיה נכון.  אולם דווקא משהו בתנוחה המאוד רגילה ומאוד שגרתית שבה ישבה על הדשא הירוק-צהבהב והחזיקה את הספר שלה - ישיבה מזרחית פשוטה שכזו, שתי רגליים משוכלות, יד אחת נשענת לאחור וסוחבת את משקל גבה והשניה מחזיקה בספר שעל ברכיה - איכשהו, דווקא הסיטואציה הזו, המראה הפשוט והרגיל הזה מכולם, גרם לי לעצור. 

ניגשתי אליה.

היא לא היתה ביישנית מידי, משום שכפי שאמרתי - לא היתה שונה בשום דבר.  היא חייכה אליי, ודקה לאחר מכן פצחנו בשיחה.  [גם בה, אני נזכר כעת, בשיחתנו הראשונה, לא דיברנו על נושאים ברומו של עולם.  היתה זו השיחה השגרתית ביותר שניהלתי מעודי.]  מאוחר יותר, כאשר למדתי להכירה לעומק, גיליתי כי ג'וליה אינה בחורה חולמנית במיוחד, כפי שסברתי לתומי כאשר הבחנתי בה יושבת בשלווה על הדשא.  להיפך, היתה בה מין מעשיות ופשטות כאלו שגרמו לי לחוש מאוד בנוח במחיצתה.  היו דברים שגיליתי עליה, דברים שמעולם לא חשבתי כי בחורה תהיה מסוגלת לעשות.  [למשל העובדה שתמיד סיפרה את שיערה קצר, לא משום שהמראה התאים לה יותר, אלא פשוט מפני שכך היה נוח יותר.]

ג'וליה התאימה לי.  אני מעולם לא הייתי אדם רומנטי במיוחד, וגם היא לא.  ליום הולדתה העשרים קניתי לה זוג נעליים חדשות.  לא נעלי עקב או נעליים מתייפיפות כלשהן, פשוט זוג נעלי הליכה נוחות חדשות, משום שאלו הקודמות שלה כבר נשחקו יותר מידי.  היא אמרה שזו היתה המתנה הכי טובה שקיבלה אי פעם.  במילה הזו השתמשה - טובה.  היא, מצידה, תמיד דאגה להזכיר לי מתי הגיע הזמן לתספורת העונתית שלי.

היינו יחד במשך כל תקופת לימודינו.  כאשר אני סיימתי, חיפשתי עבודה שתהיה במקום קרוב, כדי שלא אאלץ להתרחק מידי.  זה פשוט היה נוח יותר.  חודש לפני שג'וליה קיבלה את התואר שלה, החלטתי להציע לה נישואין.  קניתי טבעת, לא מהודרת מידי אלא פשוטה ונוחה, כפי שידעתי שתאהב, ובערב אחד לקחתי אותה למסעדה הזולה והחביבה ששנינו אהבנו, והצעתי לה להישאר איתי.  היא הסכימה.  זה היה פשוט נוח יותר.  כעבור מספר שבועות, מייד לאחר שג'וליה קיבלה משרה באותה עיר בה עבדתי, נישאנו בחתונה צנועה, לא רחוק מהבית.  את השבועיים שלקחנו לנו כירח דבש בילינו בשקט בדירתנו הקטנה, בלי כל צורך להתרוצץ מארץ לארץ ולסבול מג'ט-לג.  שנינו נהנינו.

חיינו הם חיים פשוטים.  ג'וליה איננה אישה מיוחדת, ואף אני איני אדם מיוחד.  אנחנו פשוט שני אנשים רגילים שמצאו כי נוח להם יותר ללכת ביחד באותה דרך.  ונוח לנו בדיוק בדרך הזו.

ג'וליה אינה מיוחדת.  היא לא יפה במיוחד, או חכמה במיוחד, או טובה במיוחד, או בעלת אופי שונה מכל השאר.  אבל לפעמים, כאשר אני מתבונן בה ישנה במיטה שבה שנינו ישנים כבר זמן כה רב, אני תוהה אם באמת יכולתי לחיות חיים כל כך נוחים עם כל אחת אחרת, רגילה ופשוטה כמוה.

(לכאן)