היא ראתה אותו מקצה החדר, הבחינה בו בעיניה הגדולות שרק הביטו סביב בחיפוש אחריו.  
דמותו, אף שלא היתה גבוהה במיוחד, בלטה שם, בין האנשים המתקהלים.  היא יכלה לזהות את ראשו אף ממרחק עצום.  ידעה מייד שזה הוא. לבה החל לפעום, פעימות עמוקות וחזקות, כשהוא הסתובב לכיוונה.  היא ידעה שהבחין בה כשעיניו התרחבו והתמקדו באותה נקודה בה עמדה, קרוב אל הקיר ונחבאת בין קבוצות הנשים שעמדו ודיברו מסביבה.  
הקולות דעכו בראשה כשהחל לפסוע לכיוונה, והיא לא שמעה דבר מלבד קול פסיעותיו בדמיונה.  המוזיקה סביבה נעלמה, ורק פעימות לבה המואצות הדהדו בראשה.  היא ידעה מה יעשה כעת.  את הרגע הזה חוותה זה עשרות פעמים. 
עתה הגיע אליה.  ידיה, שהיו שלובות מאחורי גבה, מכורבלות בין קפלי הסאטן של השמלה התכולה, חיזקו את אחיזתן זו בזו.  אצבעותיה זעו שלא מרצון, מסתבכות אחת בשניה.  מבלי משים, התרחקה מעט מהקיר שלידו עמדה, עשתה צעד אחד לעברו.  הוא התקרב, עבר את המרחק המועט שעוד נותר ביניהם, ובעיניו הכהות הביט בפניה. הוא הושיט את ידו לעברה וקד קלות.  
"תרצי לרקוד עמי את הריקוד האחרון?"  חיוך קטן ריצד בקצות פיו. 
"כמובן."  היא החזירה לו חיוך, חיוך שרק הוא ראה. 
הוא אחז בידה המושטת והוביל אותה למרכז החדר, היכן שזוגות מעטים רקדו.  חום התפשט בגופה, מהמקום בו ידו היתה מונחת על מותניה.  מהרגע שהחלו להסתחרר סביב החדר, הקולות מילאו לפתע את ראשה.  המוזיקה שניגנה התזמורת הקטנה שבקצה האולם התנגנה באוויר, והרשרוש שהשמיעה שמלתה הארוכה כשרקדו לקצב המוזיקה האיטית.  
הזכרונות והרגשות מילאו את ליבה כשרגליהם נעו בתיאום מושלם, מבלי לחשוב.  גופה זכר כל תנועה. 

וכל ריקוד.  היא עדיין זכרה את הפעם הראשונה בה רקדו יחד, את הפעם הראשונה שהביטה בעיניו השחורות, הפעם הראשונה בה הזמין אותה לריקוד האחרון של הערב.  
כמו עכשיו, גם אז עמדה בפינה, נצמדת לקיר, רחוקה מההמונים המפטפטים.  מעולם לא אהבה את הרעש של המסיבות הללו, אולם היתה חייבת להשתתף בהן.  מעמדה לא הניח לה אחרת.  היא זכרה כיצד עמדה שם, לבושה באחת השמלות הטובות שלה - היא היתה כמעט בטוחה כי היתה זו השמלה הסגולה עם רקמת הורדים הלבנים - וידיה היו מונחות לצידה, שעונות על הקיר הלבן מאחוריה.  היא זכרה איך הבחינה בו מבעד לזוגות הרוקדים, איך עיניהם נפגשו דרך החדר ההומה, ואיך התקרבו זה לזו עד שנפגשו באמצע.   היא זכרה את מילותיו המדויקות כאשר דיבר אליה לראשונה.   
"האם תכבדי אותי בריקוד האחרון?"  קולו היה רך ומזמין, והיא לא יכלה לסרב.  את ההיכרות ביניהם ערכו רק בסוף הריקוד. 
את הריקוד ההוא היא תזכור לנצח, עד יום מותה. 
מאז רקדו תמיד, בכל פעם שנפגשו באחת המסיבות, את הריקוד האחרון.  הם שמרו אותו זה לזו.  מעולם לא רקדו אותו ריקוד עם אדם אחר.  ובכל פעם שנגמר הריקוד היתה רק מחכה לפעם הבאה בו תוכל לפגוש אותו, ולרקוד עמו.  הקסם שחשה בכל ריקוד היה דבר ששווה לחיות למענו. 

השיר היה ארוך, ולפני שנגמר הוא החל להסיט אותה תוך כדי הריקוד לכיוון קצה האולם.  
הם עברו בצעדים מהירים דרך קבוצות האנשים שהתגודדו בחדר, וכישידו עדיין על מותניה הוא הוביל אותה אל המרפסת.  שם נעצר, וכשהוילון נסגר מאחוריהם הוא פנה אליה, והיא יכלה לראות בעיניו עד כמה נסער היה.   בחיפזון בלע את הרוק שהצטבר בפיו, ואחז בידה בעדינות.  
הוא הביט בפניה כשדיבר. "אני עוזב את העיר מחר.  הציעו לי עבודה בלונדון."  היה צער בעיניו כשאמר את המילים הסופיות הללו. 
היא חשה כיצד הכאב מתפשט בליבה.  היא ידעה על כך, כמובן.  רכילויות ושמועות מתפשטות בעיר מהר מאוד.  אולם היא לא חשבה כי זה יקרה כה מהר.  נחיריה התרחבו כשניסתה לשמור על חזות נורמלית והתאמצה לא להתנשף.  משך כמה דקות שררה דממה מעיקה ביניהם. 
"לא תחזור יותר, אני משערת."  היתה זו קביעת עובדה, ולא שאלה.   
הוא רק נד בראשו.  לפתע התרוקנו הרגשות מלבבה, והיא לא חשה דבר מלבד עצב שקט, תחושה של הפסד עמוק.  היא ידעה כי היא אוהבת אותו, היא ידעה זאת מאז הפעם הראשונה בה רקדו יחד, מאותו המבט הראשון שהגניב לתוך עיניה בין הצעדים המדודים לקצב המוזיקה.  היא ידעה כי חלל גדול ייוותר בליבה לאחר שיילך.  היא לא רצתה שיילך.   
וכעת, כשהביטה לתוך עיניו הכהות העצובות, ידעה כי הוא מרגיש כמוה.  היא ידעה לפתע כי אילו היה יכול, לא היה עוזב לעולם.  אולם לא היתה לו ברירה, והוא נזקק למשרה הזו.  מעמדו לא היה גבוה כשלה, הוא היה חייב לעבוד למחייתו. 
השקט שוב השתרר כשהידק את אחיזתו בידיה, אולם הפעם היה זה שקט חסר-כל, שקט ריק. 
לפתע הוא משך אותה אליו, ומבלי אזהרה הצמיד את שפתיו לשלה.  ליבה הפסיק לפעום לרגע, וראשה התרוקן.  היא לא חשבה על דבר מלבדו, כשידו נאחזה בראשה והצמידה אותה אליו.  נדמה היה לה כאילו חלף נצח עד ששפתיהם ניתקו.  עיניהם ננעצו זה בזו, והיא לא ידעה מה לומר. 

"בואי איתי."  הוא לחש מהר, כאילו פחד שיאבד את האומץ לו ימתין ולו רגע. 
ליבה נמלא באושר, והיא ידעה אותו רגע שתבוא.  היא יכלה לראות את הימים הבאים בעיני רוחה;  את ההתחננות לפני הוריה, את אי הסכמתם, ואת הבריחה באישון לילה בכרכרה חשאית על מנת להיות איתו, לנצח. והיא ידעה כי לא תתחרט, משום שלנצח תוכל לרקוד איתו את אותו ריקוד אחרון, וזה כל מה שהיה חשוב.