המערה בעלת המעין הנסתר אותה סימן פוסטין במפה המתפוררת שימשה ביתם לימים הבאים. בה שכבה אמורין, חלושה וכאובה, גופה קודח ומחלים לאיטו מספיגת קרני השמש החדות. בה השקה אותה פוסטין מי מעין מתוקים עת התחזקו כוחותיה מדי יום.

"חסַרת לי, אהובה." אמר לה כאשר התאוששה לבסוף ממחלתה. לאורה של השמש השוקעת הניח שמיכה בלויה סביבה, עוטף את נשמתה היקרה לו כל כך מצינת הלילה החודרת. "איך ידעת היכן לחפש?"

"לבי אמר לי." היא אחזה בידו שחבקה את כתפיה משנזכרה בכאב הימים הארוכים. "אל הגבעה הגעתי מתוך ידיעה." היא סיפרה לו על הזקן בעל העיניים האפורות מלאות העצב. "פגשת בו." אמרה והביטה בו.

"כן." הוא הביט בה בשקט, מניח לזכרונות לעלות אל סף תודעתו, ואחר הוסיף, "הבדידות היתה כה נוראה בלעדייך, אמורין. לא יכולתי לשאת את הריחוק ממך, את הפרידה - - והוא הבחין בזה. ניגש לדבר עמי אותו ערב לפני הקרב, סיפר לי על אהבתו הראשונה, על חייו." הוא חייך בעצב. "לצד צעירים כה רבים נלחמתי, בריאים וחסונים, ואותו קשיש נחרט בזכרוני יותר מכל אלו."

בעודה חבוקה בזרועותיו, עיניה גומעות בשקיקה שוב ושוב את תווי פניו המוכרים, שמעה אמורין מפיו את כל קורותיו במלחמה. בקול שקט, כמעט לוחש, סיפר לה על הנסיעה הארוכה ברכבת, על הבעות האבל שעלו על פני הצעירים משהבינו כי דרכם פונה אל מותם. ראשו שעון אל קיר האבן של המערה, עיניו עצומות בכאב, נזכר עבורה ברגעי הפחד של הקרב, הריח העשן והדם שמילא את האוויר, בצווחות הפצועים ודממת ההרוגים. הכל היה טרי במוחו, חד ואכזרי מכדי להיעלם, והיא הקשיבה לדמעותיו, ספגה את כאבו אל תוכה כפי שנהגה מאז הכירו, כפי שספג הוא את כאבה שלה.

כאשר ביקשה לדעת כיצד שרד, שחזר עבורה את רגעי האימה בהם הבין כי לא ייצא חי מן המקום הארור ההוא, וזעם עצור עלה בעיניו, כאותו זעם בו נלחם בדקותיו האחרונות של הקרב, נחוש אך לשרוד. הוא ראה דם, ואבק, ושנאה מעיני האויב, ואחר אפלה.

"היה חשוך כשהתעוררתי." אמר ופניו אל האדמה. "אולי עבר יום, אולי יותר. היה חושך, ודממה. דממת מוות. היה זה אז, למשמע הדממה, כאשר הבנתי כי לא נותר עוד איש. בדרך נס ניצלתי, אמורין, לא מגבורתי. היתה זו הטבעת אשר הגנה עליי."

מול עיניה קרמו תיאוריו עור וגידים, והיא יכלה לראות את גופות הצעירים הממלאים את הגבעה עד לסף הראייה. היא יכלה להביט מעיניו, לראות את הדם הספוג באדמה ואת ענני האבק המשתהים באוויר; יכלה להריח את צחנת המוות שעלתה באפו כאשר קם על רגליו, יכלה לחוש את הפחד שהשתולל במעיו עת הביט סביבו מבעד לעיניים דומעות, ירא מסכנה ומאויב העלול לקום כנגדו מתוך האפלה.

הוא סיפר לה על הימים והלילות שעשה במקום, אוסף שברי עץ ומחברם לצלבים רעועים, קובר את המתים ומתאבל על הזרים שלא הכיר, עד אשר החליט להמשיך אל המערה שהכיר מנדודיו.

"את הטבעת הנחתי מעל הקבר האחרון שכריתי, על הצלב האחרון שנעצתי באדמה הארורה ההיא. ידעתי כי אם תצאי בעקבותיי תגיעי למקום ההוא. רציתי שתדעי כי חשבתי עלייך, כי לא נעדרת ממחשבתי לרגע."

"אני יודעת," אמרה, וביד יציבה וחיוורת הסירה את השרשרת מעל צווארה. "הבטחתך לי קוימה, פוסטין."

הוא נטל את השרשרת מידה וענד את הטבעת על אצבעה. "שלי תהיי מעתה, לעד."

מחוץ למקום מסתורם נצבעו השמיים סגול עת השמש נחבאה מעברו השני של העולם. עננים כבדים ואפורים זחלו לאיטם ממזרח, מבשרים על הסתיו הקרב. שני כוכבים ראשונים קרצו להם משמי הקטיפה המתכהים והולכים.

פוסטין הביט בעיני נערתו ושלח יד מחוספסת מעבודה קשה להסיט מפניה את השיער הארוך השחור שכעת היה כה מאובק ופרוע. לאור הירח העולה גמע את האהבה שניבטה אליו מעיניה הסגולות ונשק לשפתיה ברוך שלא הכירה.

***

"ולאן עכשיו, פוסטין?" שאלה בחסות החשיכה, עת נשמו עוד ועוד זה מזו, משלימים בנשמותיהם ומחלימים מכאבם המשותף.

פוסטין שתק, ורק ליטף את ידה הקרירה מעט מצינת המדבר. לבסוף שילב את אצבעותיו באצבעותיה ואמר, "עכשיו נלך, רחוק מכאן."

***

הקיץ כמעט פינה מקומו לסתיו כאשר עזבו לבסוף את המערה. כוחותיהם שבו אליהם, ניצוץ האהבה שב לזהור בעיניהם ובליבם, ואף כי שערותיהם התארכו ונתפרעו באקלים המדברי ועורם קיבל את גוונה של האדמה, עדיין היו מלאי גיל ופניהם צפו יחד אל העתיד שציפה להם מעבר להרים.

הם יצאו עם שחר, טרם הספיקה השמש להלהיט את פני הקרקע, ובידיהם החפצים המועטים שנותרו עמם לאחר החודשים שעשו במסעותיהם, יחד ולחוד. פניהם מועדות היו צפונה, אל מעבר לרכס ההרים, אל הגבעות הירוקות ושדות הפרא שמילאו את האופק מעבר לגבול המדבר. הרחק בצפון, מרחק חודשים רבים של הליכה, ידע פוסטין על ארץ ירוקת-עד ומלאת יערות, מקום אליו הגיעו אך מתי מעט. לשם לקח את אמורין. שם יהיו בטוחים, ידע, חייהם יהיו שקטים לחופי האגמים התכולים, וילדיהם ילמדו לשרוק את קריאות הציפורים. שם ילמדו הם לדבר בשפתן של החיות, ויכירו על עץ וכל אבן ביערות הסבוכים בהם אבד פעם. לשם פנו כעת, אל הארץ הירוקה ושטופת השמש, הנחה לה בצפון העולם הרחק מעין כל.

אמורין קרעה את שולי שמלתה שהתבלו, הבד שהיה שחור פעם הכביד על הליכתה, ויקשה עליה במסע דרך ההרים. פוסטין תיקן עבורם את התיק שנפגם, ובירך את תבונתה של אהובתו שידעה לקחת עמה את כל היקר ללבה.

עת הפציעה השמש הצהובה בקצה האופק, נטל פוסטין את התיק בידו האחת, ואחז בידה של אמורין בידו השניה. הוא הביט בעיניה בעלות גוון הלילך הקטיפתי, בשיערה הכהה שריקד בעליזות סביב פניה ברוח הקלילה, וחייך. אמורין חייכה אליו בחום עת נשק לשפתיה, ואחר הפנתה מבטה אל ההרים והאופק שמעבר להם, ויד ביד פנו לצאת אל ביתם.