בדיוק שעה לפני השקיעה היא הגיעה שוב, כמו תמיד.

כמו תמיד, היא התיישבה על אותו סלע, מתחת לאותו עץ, וכמו תמיד, היא חיכתה. חיכתה לו.

היא קירבה את רגליה אל חזה וחיבקה אותן. החורף התקרב, והרוח שנשבה מן הים החלה להביא עמה מעט קרירות, שהעבירה בה צמרמורת בכל פעם שנגעה בה. בקרוב, כשיחלו הגשמים, היא כבר לא תוכל לבוא. אולם היא ידעה שתבוא בכל זאת, היא ידעה שכל עוד רגליה יוכלו לשאתה, כל עוד עיניה יראו לה את דרכה, היא תמשיך לבוא. בכל יום, באותה שעה.

היא זכרה את הפעם הראשונה בה ראתה אותו, הפעם היחידה שראתה אותו, לפני כמעט שנה.

החורף של אותה שנה התעכב לבוא, והרוחות שנשבו מן הים עוד היו מביאות איתן ריחות של מקומות זרים ונסתרים מעבר למים. היא היתה שם, רק מתוך כוונה לשאוף את שארית הרוחות האלו אל קרבה לפני שהקיץ יסתיים, ואז כל מה שהרוחות יביאו יהיה כפור ויאוש. אז הן עוד הביאו תקווה.

אולם באותו היום הרוחות הביאו איתן משהו אחר. כשישבה שם, לבדה על הסלע שלה, מתבוננת במי הים הכחולים בוהקים באור השמש השוקעת, לכדה תנועה על החוף את עינה, ואז ראתה אותו לראשונה. ולאחרונה.

צעיר וגבוה הוא היה. היה זה מבנה גופו הרזה והדק שמשך את עינה. היא לא ראתה את פניו, רק את גבו. הוא התהלך לאורך החוף, הלוך ושוב, כמי שמחפש משהו אך אינו מוצא. היתה בו מן תמימות שמשכה אותה. משהו בו הזכיר לה אותה, את הבדידות, החיפוש אחר העתיד הלא נודע. התקווה.

במהלך חצי שעה צפתה בו משוטט בחוסר מעש, טרוד במחשבותיו, ולאט לאט, מבלי ששמה לב, התקרבה אל המקום בו הוא עמד. היא רצתה לגעת בו. היה נדמה לה כי הנה מצאה את כל מה שחיפשה זה שנים, מאז בגרה.

מבטו ננעץ בנקודה רחוקה כלשהי, ממוקד לפתע, ומבטה עקב. ספינה התקרבה לחוף. הזמן התארך לנצח, כאשר הספינה התקרבה ככל שיכלה אל שפת המים, וסירת משוטים קטנה הורדה אל הים. הוא התקרב אל הסירה, ולפתע היא ידעה שיעלה עליה. החרדה והיאוש השתלטו עליה, והיא קמה ממקומה והחלה לרוץ לעברו עת נכנס לסירה הקטנה והחל במסע השיט אל הספינה הגדולה. היא נעצרה על החוף, לבה פועם בחוזקה, אינה מסוגלת לנשום. נשמתה דאבה בעוד היא צופה בו מתרחק, והיא ידעה שאיבדה אותו עוד לפני שהכירה אותו.

רגע לפני שעלה על הספינה, הוא הסתובב לפתע, והיא ראתה את פניו לראשונה. עיניו הביטו היישר אל תוך עיניה, והיא ראתה בהן הבטחה. הבטחה שעוד יחזור.

בלי מילים טיפס על הסולם ונעלם אל סיפון הספינה. קצב ליבה הואט, נשימתה חזרה אליה, והחיים היו שוב נסבלים. כעת ידעה שיחזור.

מאז היא חזרה לשם, בכל יום, באותה שעה. היא ידעה שיבוא יום והוא יחזור. ואז, לנצח, יפסיק הכאב הפועם בנשמתה.

ועד אז, עד שיקיים את הבטחתו וישוב אליה, היא תמשיך לחכות לו, כל עוד רגליה יוכלו לשאת אותה, כל עוד עיניה יראו לה את הדרך. היא תמשיך לחכות עד קץ הזמן, עד קץ החיים. לנצח.

כאן יש מעין המשך.