בנסיעה שלנו צפונה היה רגע שבו נפתחת לפניי.

היית תמיד אדם סגור. מעולם לא סיפרת לי מה אתה חושב, ולא אמרת לי כלום על מה שהיית לפניי. תמיד הייתי צריכה לנחש, להמר, מה נכון יותר לעשות, לפי מה שחשבתי.

ישבנו שנינו במכונית, ואני הורדתי את הברדס שכיסה את ראשי, כדי לדבר אליך. איתך תמיד הייתי סגורה יותר, אבל נינוחה;  ובאותו יום חשבתי שלא תרצה לראות את פניי הרבה. לכן שמתי את הברדס.

דיברתי איתך, בשקט, ואתה רק הקשבת והסתכלת בכביש, מרוכז. אמרתי לך הרבה דברים אז, בנסיעה שלנו צפונה, ואתה הקשבת לכולם. לא אמרת כלום, אבל ידעתי שהקשבת לי. ובאותו רגע אהבתי אותך מאוד. ידעתי אז שזה יימשך לנצח. מה שלא ידעתי היה שאיזה גבול יחצה שם, באותה נסיעה.

אחרי זמן מה ששתקת, כשסיימתי לדבר, דיברת פתאום. אף פעם לא דיברת אליי ככה. אמרת לי הרבה דברים באותו יום; את חלקם אני לא זוכרת. סיפרת לי אגדות ומשלים, ודברים שלא חשבתי בכלל שאתה יודע, ורגשות שלא ידעתי שקיימים בך. סיפרת לי סיפורים על נערות ואבירים, ועל סופים שמחים. סיפרת לי על מחשבות שבתוך הלב שלך, ועל איך שהן אף פעם לא יכולות לצאת החוצה. סיפרת לי סיפור על נערה שראינו בדרך, ואמרת שהיא מחכה למישהו שיבוא לקחת אותה רחוק משם. הרבה דברים אמרת לי באותו יום, כשנסענו על הכביש לכל אורכו.

דיברת, ואני ניסיתי לחזור על הדברים שאמרת בראש, ולהבין למה בעצם התכוונת, וחשבתי שאמרת שאתה אוהב אותי. אז אמרתי לך שאני חושבת שאנחנו צריכים להיות ביחד תמיד, ואתה אמרת שאתה מוכן ללכת עם זה כמה רחוק שאוכל. ואז שמחתי, כי ידעתי שזו הדרך שלך להגיד שאתה אוהב אותי. ובעצם שוב הייתי צריכה לנחש, והימרתי על הפירוש הנכון. ובעצם, מאוד קיוויתי שזה מה שהיה נכון. לא רציתי לחשוב שנמאס לך ממני, אפילו שלא אמרת כלום.

אחרי שסיימת לדבר, ושוב נכנסת לתוך עצמך כמו שהכרתי אותך, משכתי חזרה את הברדס על הראש, והבטתי מעבר לחלון, וחייכתי. הכביש רץ לנו מתחת לגלגלים והצפון התקרב יותר ויותר ככל שהעצים זזו מהר יותר מול החלון. והמשפט שאמרת, על זה שתהיה מוכן ללכת כמה רחוק שרק אוכל, לא נמחק לי מהראש; ואני ידעתי שאתה אוהב אותי.

היה יום יפה באותה נסיעה לצפון. השקט שבמכונית גרם להכל להיראות מאוד פשוט ונכון, והיו כמה ציפורים שריחפו בשמיים וחזרו מהדרום לחיות יחד איתנו. היו שמיים כחולים, ולא הרבה מכוניות נסעו בכביש, כך שהוא היה כמעט שלנו. ואני ידעתי שאתה אוהב אותי.

לא ידעתי מתי נחזור, או אם בכלל נחזור; אבל היה איזה מקום על הכביש שאפשר היה ממש לטעום גן-עדן, ובאותו מקום הסתכלתי החוצה מבעד לחלון עם הברדס תלוי לי מעל העיניים, וחייכתי. פתחתי קצת את החלון ונכנסה קצת רוח של קיץ למכונית, והסתכלתי עליך מהצד, וגם אתה חייכת. ואני ידעתי שאתה אוהב אותי.

המשכנו לנסוע לצפון, ולא עצרנו בדרך. לא נסענו מהר וגם לא לאט, ואומנם לא דיברנו הרבה, אבל אני ידעתי שאתה אוהב אותי, ובעצם, עם הברדס שלי על הראש ועם השקט המעורפל שבתוך הראש שלך, הכל היה כמו מין סיפור אגדה שכזה.

:היה זה השיר המקסים הזה שממנו קיבלתי את ההשראה לכתיבת הקטע הזה

[לכאן]