על החוף עמדה, רגליה נטועות בחול הרך, עיניה נשואות אל המרחב, הרוח פורעת שערה.

מן הים הפתוח קרבה הספינה, מפרשיה מתוחים אל הרוח, תרניה זקופים אל על. היא זחלה לאיטה לאורך החוף, מפלחת את המים הגואים, שביל הלובן של קצף מסתלסל מאחוריה, מאטה את קצב שיוטה עד אשר נעצרה כמעט כליל.

סירה הושלכה למים, מיטלטלת מעוצמת התנופה, ושני מלחים לבושי אפור טיפסו במורד סולם החבלים בזריזות, צונחים אל הסירה הקטנה.

והיא, העומדת על החוף, עיניה פעורות לרווחה כעת, הביטה בסירה הקרבה אל החוף ובשתי הדמויות כהות השיער שישבו בתוכה. לבה הלם בהתרגשות כנגד עצמותיה עת חתרו השניים כנגד הים הגואה, ובידה אחזה בשערותיה, לבל יכסו את פניה ואת עיניה המצפות לו כל כך.

היה זה הוא. היא ידעה זאת ללא כל ספק. השנים שחלפו שינו אותו, אולם היא זיהתה אותו, כעת משהתקרבה הסירה אל שפת המים. היא זיהתה את גופו הארוך, הרזה, את ידיו השחומות, וידעה כי חזר לבסוף. ולבה כמעט שלא יכול היה להכיל את עוצמת הרגע.

כאשר הוצבה כף רגלו העטויה במגף על החול הרך, נשא אליה את ראשו ועיניו פגשו בשלה. גופו הארוך הזדקף, ולמשך כמה רגעים רק עמדו כך, הוא והיא, עיניהם נעולות ורק הרוח והמרחק מפרידים ביניהם. מאחוריו,  פנתה הסירה לאחור והיטלטלה על הגלים בשובה אל הספינה.

ידה צנחה מכתפה אל צד גופה, ושיערה שב לסתור בפניה, אך עיניה נותרו מקובעות על עיניו. היו אלו עיניו אשר שבו אותה באותו יום מרוחק בו עזב. אותן ראתה בחלומותיה, אליהן קיוותה והתפללה ואותן חפצה לראות לפניה יותר מכל. וכעת, ההלם שיתק אותה, והעומק בעיניו הכהות משך אותה בשנית.

היא היתה נערה כשעזב, וכעת היתה אישה. זמן רב כילתה על החוף, באותו מקום בו כעת עמדו שניהם, עדיין לא מעזים לצמצם את המרחק ביניהם. זמן רב עמדה שם עת המתינה לשובו, ולעתים תהתה האם יש כלל יעד להמתנתה, האם ישוב אי פעם.

אך הוא הבטיח, וכעת שב אליה.

גופו המתוח נרפה לפתע, וידיו הורמו לקראתה כקוראות לה לגשת אליו. היא החלה לפסוע לקראתו בדיוק ברגע בו צעד גם הוא את הצעד הראשון לעברה. עת נפגשו הרוח השתתקה, ודבר לא נשמע מלבד אוושת קפלי שמלתה על החול הלח. לבותיהם פעמו כאחד עת נשא את ידו אל פניה ונגע בשיערה, ועיניהם עוד היו נעוצות אלו באלו, ממאנות להרפות, שואבות את מרחק השנים שניטע ביניהם ואת קסם הציפיה שהוגשמה לבסוף.

הרחק בלב הים, נעלמה הספינה הגדולה אל האופק, ועברו נסחף אל המרחב עם השנים שהפרידו ביניהם. עת הביטו זה בעיני זו, לא ראו דבר מלבד התקווה שהורגשה בלבות שניהם ביום בו עזב.

"חיכית," אמר הוא, אצבעותיו מלטפות בערגה את לחייה ואת שפתיה.

"חזרת," אמרה היא.

הגלים שטפו את רגליהם והם נפלו זה לזרועות זו, נאחזים, מנשקים, משתוקקים, והרוח עטפה אותם עת הסתיימה המתנתם.

בקטע הזה ניתן לראות מעין המשך לסיפור הזה.