כבר מזמן איבד פוסטין את היכולת למנות את הימים החולפים. לא ידע כעת לומר האם היו בדרכים חודש ימים, שבועיים, או שמא היו אלה חודשים רבים כל כך עד כי אבד לו מספרם.
הם צעדו לתוך המדבר, משרכים רגליהם בין ענני אבק וחול טובעני, ישנים בינות לסלעים הבודדים ועל האדמה היבשה עד כי מדיהם קיבלו את צבע האבק. כאשר הביט פוסטין בעשרות הצעירים שעמדו לצדו עת אומנו בקרבות מגע ובירי, הבחין כי לא עוד נראו צעירים. הם היו לחיילים. גופם התקשח, שריריהם תפחו, ופניהם לבשו ארשת קשה ולמודת סבל כשל מי שעברו שנים רבות על פני האדמה הטרשית.
לעתים נדמו לו כזקנים יותר מאשר הנערים שהיו.
ככל שחלפו הימים, כן ערגה נפשו אליה יותר ויותר, ועם זאת הזמן בו יכול היה להעלות את פניה במחשבותיו נדמה כקטן והולך. במהלך הימים היה מאמץ את גופו ואת שכלו, דולה מעמקי זכרונותיו פרטים שיכלו לסייע בידי הצעירים חסרי הנסיון. אם היה אי פעם יעוד לנדודיו, ידע, הרי שאותו יעוד היה בכל אותם דברים שראה, שלמד, וכעת יכול היה להעביר מנסיונו רב השנים אל החיילים חסרי האונים.
בלילות, הלילות האפלים והמאובקים של המדבר, היה נותר ער, שרוע על יצועו בינות לחיילים הישנים, ועיניו הפקוחות הגו בדמותה של אמורין. קולות הנשימות הכבדות של הישנים דעכו מסביבו, והוא היה תר אחר נצנוץ כוכב תועה בינות לענני האבק, כוכב שידע כי היא בוודאי צופה בו כעת גם היא. רק הלילות נותרו לו, הזמן היחיד בו היה שייך למחשבותיו, והוא לא יכול היה לישון ללא שדיבר אליה בדמיונו קודם לכן.
אלפי מילים אמר לה בקול מחשבתו, עשרות מכתבים חיבר עבורה, מכתבים מלאי מילות אהבה וגעגועים ודמעות. מכתבים שידע כי לעולם לא תקרא.

***

כאשר החלה להיראות העיירה ממרחק, כבר ידעו כי במקום ההוא יעבירו את הלילה שלפני הקרב. בלילות יכלו לשמוע את קולות חיילי האויב הקרבים בצעדים חרישיים לאורך המדבר, ופני הצעירים חוורו למשמע הצבא הלא ידוע המתקדם לעברם בחסות החשכה.
העיירה הקטנה נראתה להם אך בקושי מבעד לענני האבק שהקימו בלכתם, אולם הם ידעו כי היא שם, וידעו כי אליה מועדות פני אויביהם. לא היתה על עיר אחרת במרחק מיילים רבים. פוסטין לבדו ידע כי אילו היה מותיר המושל את המדבר שמם ואת חייליו בבתיהם, היו שבים חיילי האויב לארצם לאחר ביקורם באותה עיירה. לא היה דבר עבורם למצוא במקום החרב ההוא. רק מפאת עקשותו לשלוח את הפלוגה החמושה נועדו כולם לאבד את חייהם בקרב הבלתי נמנע.
ממזרח לעיירה הקטנה עמדה גבעה יחידה, בודדת, תלולה ורחבה ונמתחת אל תוך ערפל החולות. כאשר סקר אותה פוסטין בעיניו עת חלפו לצד מורדותיה, ידע כי בעצם הלילה הזה יתמקמו חילות האויב מאחורי צלע הגבעה, חבויים מאחורי חמוקיה ומוסתרים מעין השמש הקופחת בצלה הרחב. לבו דאב כאשר עלתה בעיני רוחו תמונת המקום לאחר תום הקרב, מראה האדמה ספוגת הדם והדמעות.
אמורין, אמר בלבו, הבטחתי כי אשוב אלייך, וכעת איני יודע אם אוכל לקיים את ההבטחה החשובה שיצאה מפי מעולם.

***

בהוראת הקצינים חמורי הסבר נותרו החיילים למצות את זמנם אותו ערב, ולסעוד את לבם בכל אשר ימצאו, טרם הקרב שידעו כי יבוא באחד הימים הקרובים. החיילים סרו לדרכם, ראשם מורכן בכניעה ובקדרות, ופוסטין מצא עצמו נשרך בעקבותיהם אל פונדק הדרכים ששכן בלבה של העיירה, אפרורי וקודר ודלתו חורקת. המקום היה ריק, והישישים הבודדים שישבו כפופי קומה למול הדלפק הפנו אליהם מבט כאשר חרקה הדלת בכניסתם. אחד אחד צנחו הצעירים מלאי החרדות לצד שולחנות העץ. מתוך רצון להמלט מן ההמון ומקולות הצעירים מלאי הפחדים, חמק אל פינה חשוכה וצנח באפיסת כוחות אל כסא, מוסתר מעין כל בחסות האפלה. כאן, ידע, לא יפריע לו איש. כאן יוכל להגות את פניה בשקט, בדממה. כאן יוכל לכתוב בדמיונו עוד מכתב אחד אליה, המכתב האחרון.
ידו נחה על צווארו, היכן שיכול היה לחוש בבליטת הטבעת מתחת לבגדיו, ומחשבותיו נמצאו הרחק מן המקום ההוא, כאשר קול חם שאל אותו לרצונו. מדוכדך, עזב פוסטין את הספסל שלהם אל מול השקיעה, עליו הבחין בה יושבת ופניה אל הרוח, ונשא את מבטו אל הזקן בעל עיני האפר שהביט בו בעצב.
הוא מצא עצמו בוהה באותן עיניים מלאות תבונה, וכמעט שאבד שוב במחשבותיו כאשר שאל האיש בשנית, "הנך רעב בוודאי, איש צעיר. היום לא תדרש לתשלום על מזונך. מה תרצה?"
"שיחה," אמר פוסטין מבלי שידע מאין מצא את התשובה, חש לפתע כי אבד לו כושר הדיבור לאחר כל אותם ימים ארוכים בהם עשה דרכו בדממה.
הזקן לא שאל דבר, ורק התיישב לצדו והביט בו באותן עיניים אפורות וחמות.
למשך דקות ארוכות לא אמר איש מהם דבר, ופוסטין סקר במבטו את הצעירים הסועדים את לבם ותהה כמה מהם יזכו לראות שקיעת יום המחרת.
"כל ליבת הארץ נמצאת במקום הזה כעת," אמר הזקן, קולו חרישי ונדכא. "את כל הצעירים שלחו לכאן, את תקוות המחר שלנו שולח המושל אל המלחמה. אם תאבדו אתם, לאן נישא עיננו בתקווה?"
פוסטין הביט אל עיניו של הזקן, וראה בהן את חששותיו שלו. "אני פוחד מן המוות," אמר. "כי אם מאובדן אהבתי והעתיד שבניתי לי איתה. זהו הרגש הנורא של הפרת הבטחותיי שממנו אני ירא." האיש הביט בו, ובפוסטין התעורר רצון עז לפתע לספר לו עליה, על נשמתה, על אהבתה. זמן כה רב נשא את הפחד והגעגוע בתוככי נשמתו, וכעת אבה לשפוך את לבו אל אוזניו הקשובות של האיש היושב מולו. שלא יאבד זכר אהבתו לאמורין באבק שיקבור את גופתו.
"ספר לי, איש צעיר." אמר הזקן, ובעיניו ניצוץ ישן נדלק לזכר אהבה נושנה.
והוא סיפר לו. הוא סיפר לו על עיניה, ששבו את לבו מן המבט הסגול הראשון ששלחה לעברו, ועל קולה הרך והעמוק שכמו ליטף את כאביו ואיחה את שברי לבבו כשדיברה. הוא סיפר לו על הרוגע שמצא בה, על נשמתה השלווה שאספה אותו לחוף מבטחים לאחר כל סערות חייו. הוא דיבר, והזקן הקשיב, ובעיניו יכול היה פוסטין לראות את עומק ההבנה, את חוכמת השנים שצבר בחייו ואשר אפשרה לו לקלוט כל מילה מדבריו ואת עוצמת אהבתו.
כאשר הפסיק לעתים לדבר, מעוצמת הכאב, סיפר לו הזקן על אהבת נעוריו, על נערת לבבו שהלכה ואיננה, ועל השנים שחלפו עליו בין צללי המדבר והשמש הקופחת. בקולו שלט הגעגוע, ופוסטין תהה בלבו האם כזה יהיה הגעגוע בקולה של אמורין לאחר לכתו שלו.
כאשר סיפר לו פוסטין על האופן בו נטלה את ידו בידה כאשר דיבר על אמו המתה, על עיניה שאספו במבטן את כל הכאב בנשמתו, נחמץ לבו ודמעות עלו בעיניו למחשבה כי יתכן והכל היה לחינם. הוא עצם את עיניו, שאף בדמיונו את ניחוחה מלא הקסם, והחל לספר לזקן אפור העיניים בקול חרישי על הטבעת שתחת חולצתו. היא נדמתה לו כקמע, קטנה וזהובה וחמימה כנגד עורו, ידע כי לולא התזכורת התמידית ששימשה לו הטבעת על אהבתה של אמורין, לא היה מסוגל להמשיך בדרכו. במובן מסוים, ידע, שמרה הטבעת על חייו, כמעט כפי ששמרה עליהם אהובתו.
כאשר ירד החושך, הניח האיש את כף ידו הקמוטה על זרועו, ובירך אותו בעיניים דומעות כי יזכה לראותה שוב. הם הביטו למשך רגע ארוך זה בעיני זה, ופער השנים נמוג אל מול צער וחרדת המלחמה, ואז קם הזקן ויצא אל ביתו.

***

עם שחר הקיצו החיילים לקולות שאגות הקרב של חיילי האויב הקרבים. מחוץ לעיירה הקטנה יכלו לראותם, עדר כהה מדים שאש בעיניהם השחורות, צועדים כגוש עצום לעברם, יורדים כאבן מן השמיים מראש הגבעה. הצעירים חיוורי הפנים הביטו אלו בעיני אלו, יראים אך מוכנים לקרב, וללא קול החלו צועדים אף הם, נשקיהם בידיהם.
על ראש הגבעה נפגשו החילות, וריח המלחמה מילא את האוויר. פוסטין לא ידע מה עושות ידיו, מה רואות עיניו, ורק ידע כי הפחד שולט בנפשו, הפחד והשנאה האיומה שבקעה מעיני אויביהם. מסביבו עלו צעקות, שגאות וקולות תפילה, והוא לא ידע אם חלף רגע או שעה בטרם הבין כי החיילים לבושי המדים השחורים פוחדים אף הם מן המוות המשותף.
עם כל צרחה שעלתה מאחוריו, עם כל גוף שהבחין בנפילתו בזוויות עיניו, גבר הפחד בלבבו, והייאוש השתלט עליו, עד כי כל מה שיכול היה להבחין בו היה ריח העשן והדם שמילא את האוויר, וצווחות הפצועים ודממת ההרוגים היו כל עולמו.
ברגע בו נתקלו עיניו בעיני אחד מחיילי המדינה השכנה ששעטו לעברו, עיניים צעירות ומלאות חרדה ואימה, הבין כי לא יצא חי מן המקום הארור ההוא. באותו רגע הבין מה היתה מטרת המלחמה הזדונית, וקילל את מושלי שתי המדינות הקטנות על רצונם לסלק מדרכם את כל צעירי הארץ שלא עשו כמצוותם.
הצעיר לבוש המדים השחורים רץ כלפיו בעד ענן האבק, ובעודו לופת את נשקו הביט פוסטין בעיניים דומעות אל קצו, ובשפתיים מדממות הגה את שמה של אמורין, שוב ושוב עד כי קולו שלו לא נשמע עוד באוזניו. בקול שאגה זינק אליו החייל, ופוסטין הביט עמוק אל תוך עיני הורגו, מושיעו. הוא ראה דם, ואבק, ושנאה מעיני האויב, ואחר אפלה.