חושך עטף את העולם כאשר פקח את עיניו. בתחילה לא ידע האם דמיון הוא או מציאות. כה סמיך היה החושך. רק ריח הדם ואבק השריפה שחדר לנחיריו גרם לחושיו להתחדד ולמוחו להבין כי זו אכן אמת. הוא אכן שרד.
באורח אטי עד כאב התיישב, ידו תומכת במשקל גופו על האדמה הלחה מדם החיילים. כאשר ישב וגוו זקוף לבסוף, הבחין כי אף בחשיכה הכבדה בלטו כלפיו צלליות גופות החיילים שצנחו על האדמה.
פוסטין הביט סביבו, עיניו קרועות באימה למול חשכת המוות שאפפה אותו. לולא הריח החד שטרף את חושיו וכמה ציפורים שצייצו הרחק במזרח, היה תוהה האם למרות הכל מת והגיע לעולם שאחרי.
אז, מבין בתובנה כואבת וחדה כי הוא היחידי ששרד, שואף את ריח המוות לקרבו ואת מראות החללים הצעירים אל לוח ראשו, טמן פוסטין את פניו בכפות ידיו מלאות האבק ובכה.

***

השחר מצא אותו יושב דומם באותה נקודה בה הקיץ שעות ספורות קודם לכן. הדמעות כבר יבשו זה מכבר על לחייו והותירו שובל של מלח יבש על פניו המאובקות. משנגעו בו קרני השמש הראשונות נשא את ראשו, ולאורה הצהוב יכול היה לראות את עוצמת האסון. הגבעה השטוחה כוסתה כולה בגופות החיילים, כאילו צימחה האדמה את גופיהם המתקררים ואת מדיהם הכהים. האדמה ספוגת הדם והדמעות נראתה מאיימת והמומה למול האור הבוהק.
כואב והמום נעמד פוסטין על רגליו והביט מטה אל הגופות השרועות לפניו. לא היה בכוחו אף למנות את מספר האנשים הצעירים אשר מתו בקרב, ואשר כעת ידע שהיה חסר תוחלת. לבו דאב למחשבה על כל אותם חיים אבודים, כל אותם ילדי נעורים שנקטפו חייהם.
רק דבר אחד יכול היה לעשות, ואותו עשה. בכפות ידיו החשופות הניח את המתים זה לצד זה, ישרים ומלאי קדרות. בכפות ידיו החשופות עצם את עיני אלו שמתו בעודם על המשמר, ישר את מדיהם של אלו שנרמסו תחת רגלי אויביהם ושילב את ידיהם של אלו שמתו בעודם מכוונים את נשקם לעבר צעירים בני גילם. בכפות ידיו החשופות ערם את החול ספוג הדם והיזע בערמות לצדי הגופות וגרף אותן מעל גופות ההרוגים.
השמש שקעה וזרחה פעמיים בטרם סיים את מלאכתו, וכאשר סיים, היתה גבעת המלחמה מלאה תלוליות אפורות, קודרות, שבלטו בצער מעל פני האדמה החלקים, מסמנות בכאב אל השמיים את מותם של החיילים.
כאשר זרחה השמש שוב גילה פוסטין על אחת מצלעות הגבעה שברי קרשים ישנים ורקובים. בידיו מלאות היבלות אסף אותם אל חיקו ונשא אותם אל ראש הגבעה, שם חיברם לכדי צלבים רעועים בעזרת כל פיסת ברזל חלודה שיכול היה למצוא קבורה למחצה באדמה או מחוברת למדיהם של החיילים המתים בדמות כפתור או סיכה על הדש.
היה זה באותו היום כאשר הכתה בו האמת האיומה. עם כל כאבו ואימתו למראה ההרג והדם שמילאו את ראייתו עד האופק, נגהה בו נקודת אור זעירה של תקווה, הציפיה ליום בו ישוב אליה בשנית. אולם כעת הבין, בחרדה איומה, כי לא יוכל לשוב. לא ימצא לו עוד מקום באותה עיר, לא יוכל עוד להראות את פניו בארץ הזו. יהיה עליו לסגת, הרחק אל מחוץ לגבולות הארץ הקרועה והמדממת ממלחמות השליטים, לברוח אל מקום שהכיר, מקום בו לא תופרע מנוחתו.
ואמורין, ידע, תפגוש בו בשנית רק באם תאמר לה תבונתה החדה לצאת לחפשו. לשוב לקחתה לא יוכל, לעולם, ולעולם לא ישוב לראותה.

***

אחד אחד נעץ את הצלבים המועטים שבידיו על תלוליות החול והאבק. בידיים חבולות משעות של עבודה ומלוכלכות ממגע מתמיד באבק, בדם ובזיעתו שלו נעץ צלב אחר צלב באדמה הבוכיה. אחר נטל בזרועותיו את מיכלי הפלסטיק האחרונים שנותרו מבין המימיות החבוטות שלקח מחפצי המתים, ונעמד.
רוח מדברית חמה נשבה בשיערו המאובק, והוא נשא מבטו אל השמש השוקעת וידע כעת לאן יפנה. בידיים יציבות כאבן הסיר את שרשרת הכסף מעל צווארו ונשק לטבעת הזהובה שעליה. אחר תלה את השרשרת היקרה ללבו כל כך על צלב העץ האחרון, וכשדמעה מאובקת נושרת מעינו מטה אל האדמה ואל הטבעת, החל עושה את דרכו למערב.