כאשר דיברה איתו לבסוף, היה זה מתוך הכאב שצמח מתוכה, כאב שגדל עם חסרונו בחייה, ורגליה נשאו אותה ערב אחד אל הספריה על מנת לומר לו את שחשה. פחדה היה עצום, אך אהבתה גברה הפעם.

הוא היה לבדו בספריה כאשר נכנסה, ולבו נדם כאשר הסתובב על מקומו והבחין בה עומדת מולו, פניה חיוורים וידה אוחזת בידית התיק שהיה תלוי על כתפה בחוזקה. הוא לא זז, ורק הביט בה, ממתין שתאמר דבר מה או שתרוץ לזרועותיו, כפי שעשתה לעתים בחלומותיו.

מרגע שראתה אותו, גברו פעימות לבה וכל המילים אשר שיננה בדרכה אבדו לה למול עיניו מלאות התקווה. כאשר פתחה את פיה על מנת לדבר, היתה כה מבולבלת עד כי בקושי שמה לב למה שאמרה. כל שזכרה היה שמלמלה משהו על כך שהיא זקוקה לו, ולפתע מצאה את עצמה חבוקה בזרועותיו. היא אפילו לא ידעה אם היתה זו היא שהוליכה את עצמה לעברו או הוא שחיבק אותה, אבל זה לא שינה לה כלל.

היא המתינה עד שסיים את עבודתו ונעל את דלתות הספריה, ואז צעדה לצדו כאשר ליווה אותה לביתה. הערב נמלא במילותיהם, ובין הסבר לחיוך מהוסס חשה סמנתה בתחילתו של האושר מתקרב לעברה.

כאשר הגיעו לפתח ביתה בסופו של הערב היה חיוכה מלא במעט יותר בטחון, ורגשותיה קרנו מעיניה מבלי שידעה. היא נפרדה ממנו לשלום ופנתה אל דלת הבניין. ג'סטין הביט בה מתרחקת וידע כי חסר היה דבר אחד נוסף שישלים את הערב. הוא קרא בשמה, וכאשר הסתובבה שוב אליו ראה בעיניה את התקווה הכבושה לאותו דבר שרצה בעצמו.

מבלי לומר דבר קרב אליה ונשק לה על שפתיה. חלק ממנו ציפה ששוב תברח, אך ידיו שחשו את הדופק בגבה ושפתיה החמות על שלו אמרו לו כי יותר לא תברח. היא לא חשבה עוד לברוח. היא רק היתה אסירת תודה על שהכל נגמר. אם כי בעצם, כפי שהבינה חודשים מאוחר יותר, הכל רק התחיל.

כמה שבועות חלפו, ושניהם החלו לחוש, כל אחד לחוד, ובעיקר ביחד, כי הזמנים מלאי אי ההבנות והפחדים שרבצו ביניהם נותרו מאחוריהם. החששות החלו נמוגים לאיטם אל תוך האושר והתקווה לעתיד, ודברים החלו לקבל צורה שונה עם כל יום שחלף עליהם. בכל פעם שהביטה סמנתה בעיניו של ג'סטין ראתה את האהבה בלבו, ורגשותיה שלה בערו בתוכה, אולם היא לא יכלה למצוא בתוכה את האומץ על מנת לספר לו את שרצה כל כך לשמוע. הפחד היה עדיין גדול מדי.

"סאם, אני רוצה להראות לך משהו." אמר ג'סטין לאחר כמה שבועות. "נצטרך לפנות כמעט יום שלם בשביל זה. מה את עושה בשבת?"

"כלו – הו, לא. יש איזה פיקניק משפחתי באותו היום. אני מצטערת."

"לא נורא. נמצא יום אחר בשביל זה."

"אתה צריך לבוא." אמרה לפתע.

"מה?" ההפתעה בעיניו היתה כה גלויה עד כי כמעט צחקה.

"אתה צריך לבוא ולפגוש את ההורים שלי, ואת כולם."

הוא הביט בה למשך כמה דקות, תוהה האם ידעה מה משמעות בקשתה. "את בטוחה?"

"כמובן. למה לא?"

"למה לא? ובכן, חשבתי שאת בקושי מודה בפני עצמך במה שהקשר הזה הפך להיות. ופגישה עם ההורים היא צעד גדול קדימה." הוא השתתק לרגע והביט בה. "אני מצטער. זה היה בוטה מדי."

"לא, אתה צודק." היא לא חדלה להפתיע אותו. "אני באמת מסרבת לפעמים להכיר בזה, ואני בקושי אומרת את זה. אבל אני יודעת איפה אנחנו נמצאים, ואני חושבת שאתה צריך לבוא."

אותה שבת היתה חוויה עבור שניהם. סמנתה תמיד זכרה את החום שבו עטפו אותו בני משפחתה ואת הרוך שבו אחז בכף ידה כאשר ישבו זה לצד זו על הדשא הלח. ג'סטין התפעם מהתנהגותה שהיתה כה שונה בקרבת אנשים שהכירה כל חייה, ותהה האם האש הבוערת בעיניה המביטות בו היא סימן לכך שגם בקרבתו תנהג כך ביום מן הימים.

כאשר חזרו יחד אל דירתה, פנו אל המטבח הקטן, ובעוד הוא שולף ספלים מן הארון שאלה אותו סמנתה למחשבותיו על היום שעבר.

"ההורים שלך נהדרים," אמר בלי להרים את מבטו. "אני אוהב את המשפחה שלך."

"אני אוהבת אותך."

"מה?" מבטו זינק אליה, המום, והכפית בה אחז נפלה בקול צלצול לתוך הספל הלבן.

"אני אוהבת אותך." אמרה שוב, עיניה קבועות עמוק בעיניו לרגע שנמשך כנצח, ולאחר מכן כבר היתה חבוקה בזרועותיו ושבויה בנשיקתו.

חודשים לאחר מכן, היא ישבה בדירתו הקטנה, מותשת אך מאושרת לאחר הבחינה "האחרונה בהחלט", כפי שהגדירה אותה. הוא בדיוק צחק לאחר שהתבדחה על חשבונו שבעוד היא משוחררת, הוא תקוע לנצח בעבודתו בספריית האוניברסיטה, כשהטלפון צלצל. ג'סטין גלגל את עיניו והרים את השפורפרת. "כן," הוא הקשיב למשך כמה שניות, פולט אנחות קצרות רוח מדי פעם, ולבסוף אמר, "בסדר, אני אבוא."  הוא הניח את השפורפרת על כנה ואמר לסמנתה, "האידיוט הזה שוב נתקע עם פנצ'ר. אלוהים יודע כמה פעמים אמרתי לו להסתובב עם גלגל רזרבי."

"חשבתי שהוא קנה אחד לפני חודש."  היא אמרה תוך כיווץ גבות.

"כן, אבל הוא כבר הספיק להשתמש בו, ומן הסתם לא דאג לאחד נוסף!" הוא הרים את צרור המפתחות מהשולחן, "זה לא ייקח הרבה זמן." הוא נשק לה ויצא. בדרכו החוצה שמעה אותו ממלמל, "הבחור הזה גורם ליותר תאונות מכל שאר העולם ביחד."

סמנתה חייכה וקמה כדי להוציא את הספר שנשאה תמיד בתיקה, ורגלה פגעה בתיק שלו שהיה מונח למרגלות הספה. היא הרימה את התיק, אבל רק כשהסתובבה עם הספר בידה הבחינה בקופסה שנפלה מתוכו. היא התכופפה להרים אותה וקפאה. קופסאות מהסוג הזה כבר ראתה עשרות פעמים בכל הסרטים שאהבה כל כך לפני שנים. לפני האונס הן הופיעו אינספור פעמים בחלומותיה. היא לא היתה צריכה לפתוח את קופסת הקטיפה הקטנה כדי לדעת מה יש בתוכה, ובכל זאת פתחה אותה, ולבה החסיר פעימה כמעט כאילו היה זה הוא שפתח אותה בפניה.

היא לא עשתה דבר מלבד להביט בטבעת הכסופה שנחה שם במשך הדקות הבאות, ורק רחש המנוע של המכונית המתקרבת ניער אותה מקפאונה. היא סגרה את הקופסה בטפיחה ותחבה אותה בחזרה לתוך התיק, ואחר התיישבה על הספה שוב, בלב הולם, והפנתה את ראשה אל הדלת בדיוק כשג'סטין פתח אותה מן הצד השני.

במשך שארית הערב לא הצליחה לחשוב, ובקושי שיכלה להוציא הגה מפיה. על שאלותיו החוזרות ונשנות של ג'סטין האם היא חשה בטוב השיבה רק בניד ראש, עד שלבסוף הוא אמר שיקח אותה הביתה. כשנעמד על מנת לצאת הרים את התיק, והיא לא יכלה להסיר את מבטה ממנו, כעת שידעה מה נמצא בתוכו. בדקות הספורות שארכה הנסיעה הצליחה להבין סוף סוף כי ההלם מקורו באושר, ועד שעצר את הרכב ליד ביתה כבר פשט סומק בלחייה והיא לא ידעה כיצד תוכל להסתיר ממנו את העובדה שידעה, או כמה זמן תוכל לחכות עד שיגיע הרגע.

הוא ליווה אותה כשיצאה מהמכונית, אמר שהוא רוצה לראות שהיא בסדר, וכשנעצרה ליד פתח הבניין לא עצרה עוד בעצמה ופנתה אליו בפנים זוהרות.

"ג'סטין, אני יודעת."

"יודעת מה?"

"על.. זה." היא שלחה את ידה התיק שתלה על כתפו ולעיניו ההמומות שלפה את קופסת הטבעת. הוא הביט, מופתע, תחילה בידה שאחזה בקופסה, ואחר בה. מבעו התחלף מהפתעה להלם, והיא כמעט שצחקה כאשר ראתה בפניו את אותן תחושות שליוו אותה מהרגע שנפלה הקופסה בטעות מהתיק. היא המתינה שידבר, שיגיד משהו, אך הוא רק עמד מולה, לסתו נעה כאילו אין בכוחו לדחוף את המילים החוצה, ולבסוף היא הניחה את הקופסה בידו ונשכה את שפתה כדי לחנוק אנחה.

"סאם..." סוף סוף הצליח לדבר, והיא נשאה את עיניה אליו. למראה הציפיה ששכנה בהן, ומבע האהבה שלמד לטבוע בתוכו, שכח את ההלם מהרגע הבלתי צפוי, והוא לפת את הקופסה שהניחה בידו. "לעזאזל," אמר, "אני אעשה את עכשיו."

הוא השליך את התיק לרצפה כדי שזרועותיו יהיו פנויות וכרך אותן סביבה. "סאם," אמר, מביט בעיניה, "אני אוהב אותך. את – "

"כן." היא חייכה ונישקה אותו, אחר צחקה למראה ההבעה על פניו.

"אפילו לא נתת לי לשאול." הוא אמר והושיט לה את הטבעת.

"אתה לא צריך לשאול." היא לחשה ונצמדה אליו באושר.