המערה הקטנה נותרה בדיוק כפי שנחרתה בזכרונו. ביום השלישי הגיע אליה, צעדיו מדודים ונשימתו רדודה, והמימיות הכבדות שנשא על כתפו חבטו בגופו על כל צעד, קוראות לו בקול ריקני ונבוב למהר אל הצללים הקרירים של המערב.
פתחה הכהה המפתה של המערה נגלה לו ממרחק, שחור ואפל בינות לסלעים הצפופים בצדו המערבי של המדבר, מטושטש כהזיה מדברית אך עם זאת יציב אל מול הקרקע הלוהטת. עת השמש קפחה מעליו בעוז, שירך פוסטין את רגליו בחול החם לעבר המערה והשיחים היבשים סביבה. תשוש, צנח אל הקרירות המבורכת של הסלע האפור, מצמיד את פניו אל האבן הצוננת ושואף את האוויר החף מאדים. הוא גרר עצמו אל המעין הקטן שנחבא בירכתי המערה וקבר את ראשו בשפע המים הצלולים. צמאונו רווי לבסוף, עצם פוסטין את עיניו ושקע אל שינה חסרת חלומות, מלאה בשמה.

***

"ספר לי  על אמך."
עיניה הקטיפתיות היו רכות כאשר הביעה בקול את בקשתה, ואצבעותיה הדקות הארוכות נגעו בזרועו שנחה בחיקה.
מעליהם נצבע האופק באדום, זוהר מעל צמרות העצים החדות. רוח אביבית קלה נשבה אל השקיעה המרהיבה, נושאת עמה את ריח הים ורחש הגלים הלוחכים את החוף.
כאשר דיבר עמה, שטפו המילים את הצלקות שבנפשו, והמבט בעיניה כאשר ספחה לתוכה את מילותיו, את כאביו, ליטף את לבבו והקהה את האובדן שעדיין צרב בתוכו. הוא ידע כי כאשר הקשיבה לו כך, ידה אוחזת בידו ועיניה מביטות עמוק אל תוך נשמתו, למדה להכירו מן המקום העמוק ביותר. כאשר האזינה לו, האזינה בנשמתה, ולא היה דבר אשר הפך אותם לאחד יותר מן הקשב הזה שריצד בסגול בעיניה.
"כל אשר אהבתי," אמר לה בחסות הכוכבים הבוהקים, "אהבתי בזכותה. השמיים, הירח, גלי הים. כל בעל חיים פצוע שאספתי לביתי בשנים האלו אהבתי כפי שאהבה היא את האדמה, כפי שהורתה לי לאהוב אותה בעצמי."
והיא הבינה, הבינה את הזכרון, את הרצון שדאב בתוכו להעניק אהבה לעולם כפי שרצתה שיעשה. כל כך הבינה אותו, עד כי דמעות עמדו בעיניה עת תיאר לה את מסירותה של האם, בשעות גסיסתה, אל האדמה והצמחים שהשרישה בה.
"במשך שנים נדדתי ברחבי העולם, תרתי אחר שרידי בראשית, עלובי החיים של הטבע, על מנת לקיים את בקשתה האחרונה. אך מכל אלה," הוא הביט בה וכוכבי המערב השתקפו בעיניו. "מכל אלה, האהבה הגדולה ביותר שחוויתי היתה אלייך."
לבו ניתר כאשר קרבה אליו והניחה את ראשה על כתפו. עפעפיה צנחו, עיניה יגעות מסערת הנפשות.
פוסטין אחז בכף ידה שנחה בחיקה וליטף את עורה הלבן. הלמות לבה פעמו כנגד לבו שלו, והוא תהה האם ידעה כמה נזקק לה לצדו.
"היא היתה אוהבת אותך," לחש, ושפתיה התעקלו בחיוך.

עבר הרבה זמן, אני יודעת.