ימים חלפו, שמש זרחה ושקעה על המדבר השמם, רוחות הבוקר והערב העתיקו את מקומן של גבעות החול מדי יום, חושך החליף אור ללא הרף.
במערתו הצפונה ישב פוסטין, אומלל מאי פעם, ותהה האם נכון עשה כאשר נדר בלבו שלא לשוב לעולם. עם כל בוקר חדש שהקיץ עליו קם בבעתה, חרד מן המחשבה כי אהובתו עודה מכלה ימיה בידיעה הכוזבת של מותו, ופנה לצאת מן המערה בסערת רגשותיו. וכל פעם, למן הרגע בו דרכו רגליו היגעות על החול המדברי היבש, אפסו כוחותיו שוב ותסכולו שב כאשר הבין שוב כמה יטעה אם יעשה את דרכו אל העיירה לה קרא ביתו.
מוטב לה, לאמורין, חשב במרירות, להעביר את חייה תחת התקווה הקלושה כי הוא עודנו חי אי שם, מאשר לצפות במותו הבטוח כבוגד בממלכה.
למרות תסכולו העז למראה המדבר הקורא לו לצאת לדרכו אל הבית, למרות לבו הקרוע הזועק אליה, נותר פוסטין במערה, לכוד במחשבותיו וגעגועיו, שבוי של הזכרונות האיומים מהקרב. רק כאשר שמע את קולות קריאת העורבים והנשרים מעליו היה יוצא אל השמש, אבנים בידיו ועצב בעיניו, ואוסף עוף תועה אל המערה. מעולם לא אכל יותר מכפי שנזקק למחייתו, ובכל לילה נרדם בעודו רעב.
כעת כעס גם על טפשותו שלו, ועל הדחף הרגעי שהניע אותו להשאיר את הטבעת מאחור. הדבר היחיד שקשר אותו אליה כעת היו זכרונותיו, וככל שעברו הימים למול עיניו, לא יכול עוד להסתפק בהם.

***

במסעותיו הרבים שטפו עיניו של פוסטין כה רבים מנופי העולם עד כי הכיר כל פרח בשמו וכל צבע לפרטי גווניו. הוא ידע את קולו של כל בעל חיים שהתהלך על האדמה אי פעם, ובידיו ליטף כל עץ וכל שתיל שנבט ממנה, ועם זאת, ידע כי הדבר היפה ביותר שחזו בו עיניו מעולם הוא עיניה של אמורין, וכי הדבר הצלול ביותר  ששמעו אוזניו הוא קולה העמוק.
עם כל שבוע שחלף מאז הכרותו אותה, גברה בו הידיעה הברורה כי רק למענה שב אל ביתו, וככל שהביט עמוק לתוך עיניה ואל נשמתה, ידע כי הוא הופך שבוי לקסמה. לאהבתו אותה לא היה גבול מן הרגע בו אמרה לו את שמה.
הוא מעולם לא ידע אם ידעה היא כי בלילות בהם לא נרדם היה קם ממשכבו והולך את הדרך הארוכה עד לביתה. הוא נהג לעמוד בגבו אל קיר החדר בו ישנה ולעצום את עיניו, ולעתים, כאשר האוויר היה שקט או כאשר חלון חדרה היה פתוח מעט, יכול היה לשמוע את קול נשימותיה הקצובות מבעד לוילון המתבדר ברוח. היה לזה, לעצם נוכחותה כה קרוב אליו, השפעה כה עמוקה עליו, עד כי לאחר מספר פעמים בהם עמד כך מחוץ לביתה היה נרגע רק ממראה הבית עצמו. הוא תהה לפעמים האם הרגישה בנוכחותו שם, מעברו השני של הקיר, והאם חלומותיה שינו את אופיים כיוון שחשב עליה כה קרוב.
היו לילות בהם אווה כל כך לראותה עד כי השתעשע במחשבה לפתוח את דלתה ולאמץ את גופה הישן אל קרבו. התשוקה למגעה קרעה את לבו, ועם זאת לא היה בו כל רצון לשנות את עוצמת היחסים ביניהם.
ערב אחד אמר לה. בשבתם על ספסל האבן שהפך ביתם בחודשים האחרונים, סיפר לה על הרגשות שמילאו אותו בכל פעם שהביט בעיניה ובכל פעם שנשק לכף ידה בכזו עדנה. הסגול המעמיק בעיניה למשמע דבריו אמר לו כי בקרבה שוכנות אותן תחושות אחת לאחת, וכאשר סיים את דבריו, קצר נשימה, אחזה בידו ורכנה על מנת ללחוש באוזנו.
"יום יבוא ונתאחד לנצח, ובאותו היום תמומש אהבתנו כפי שלא מומשה אהבה מעולם. אך האושר הגדול שלנו יגיע רק לאחר מסע מפרך של סבל שעלינו לעבור. לבי אומר לי שיעברו ביננו עוד ימים רבים וגעגועים רבים בטרם נגיע לקצה דרכנו."
היא לא טעתה.

***

ימיו עברו בדומיה, בשקט דומם מדי. דבר לא השתנה בין יום ליום ובין זריחה לשקיעה. בכל פעם שהביט לשמיים, ראה פוסטין את אותה השמש קופחת מעליו, ובכל השפלת מבט שזפו עיניו את אותן גבעות חול עכור שחצה במסעו.

בבקרים יצא אל השמש החמה על מנת לצוד, ובלילות נותר ער על משכבו, עיניו הכהות בוהות בסלע האפור שתחם את קירות המערה, וראשו מלא בגעגועים אליה, האחת.

הוא השתוקק לשינוי, התפלל לדבר מה שיסיח את דעתו מהמחשבות הבלתי פוסקות. הימים החולפים ללא שינוי ולהט החמה של סוף הקיץ הטרידו את מנוחתו ללא הפסק, ולאחר שבועיים של שהות לצד המעין הקטן החל פוסטין לתהות האם טעה בהישארו במקום. הוא תמה האם תלה תקוותיו גבוה מדי, האם יתכן והיא לעולם לא תגיע, האם כבר איבדה את התקווה לראותו.

רק הד קלוש של תקווה בזווית עיניו, והאמונה בהבטחות שנדרו זה לזו גרמו לו להשאר במקומו. וממילא לא היתה מטרה לנדודיו.

ובכל יום נשא מבטו אל האופק, כמה לראות את שובל שמלתה, את עטרת שיערה השחור, את שפתיה הדקות מחייכות אליו.

***

פוסטין כבר חדל למנות את הימים שעברו עליו בצל המערה כאשר הבחין בדמותה באופק. השמש עמדה גבוה מעליו כאשר יצא מפתח המערה כמה למשב רוח על פניו. הוא נשא את מבטו אל השמיים וצללית דקה השיבה לו מבט בזווית עינו.
למן הרגע בו זינקו מבטו ולבבו אל הדמות הרחוקה הצועדת בקצה המדבר ידע כי זו היא. למשך שבריר שניה עמד במקומו, נטוע, תוהה האם עיניו מתעתעות בו, ואז משב רוח פתאומי סיפר לו על נוכחותה כה קרוב אליו, ומבלי לחשוב שוב זינק בריצה אל המקום בו ידע שימצא אותה.
לבו ספר בפעימות את הדקות שעברו עליו בחישה לעברה, ושריריו זעקו לעברו כי הוא ממהר מדי, אך כל שראו עיניו היתה דמותה הקרבה למולו.
כאשר היה קרוב מספיק על מנת לזהותה בבירור, נעצר לפתע, פסק ממרוצתו חסרת המחשבה ורק עמד והביט בדמותה הפוסעת היישר לעברו מבלי לראותו. גם מן המרחק שנותר ביניהם כעת יכול היה לדעת כי אך בקושי עומדות רגליה על החול הרך. הוא אסף את נשימתו האובדת ושוב החל עושה את דרכו אליה, אינו יודע כיצד להכיל את הגעגוע המתפרץ בקרבו. כאשר הבחין בה צונחת באפיסת כוחות אל האדמה כמעט פסק לבו מלפעום, אך הוא הגביר את קצב הליכתו עד שהגיע אליה, קצר נשימה וכמה להניח את ידו על עורה על מנת לחוש כי זו אכן אמורין.
עת צנח על ברכיו לצדה כבר אבדה הכרתה, וכל אשר היה מסוגל לעשות בטרם הרים אותה מן הקרקע ונשא אותה אל המערה היה ללטף את שיערה הכהה המלא באבק וללחוש את שמה, שוב ושוב.