מתנגן: I Want Love -Elton John
השורה שאני הכי אזכור מהשיר: "I want love, just a different kind"
אינטרנט חזר. 3:
שמעתי את ההורים מדברים. לא ממש הבנתי בהתחלה על מה, אבל היה ריח מוזר באוויר.
ריח קצת מוכר. אבל לא ממש נעים. ואז זה היכה בי טיול משפחתי!!O:
ברחתי משם בכל המהירות אבל הם כבר שמעו את הצעדים שלי. "נעמי?" שמעתי את אמא שלי. "מה?" קראתי לה בחזרה מתפללת שלא תקרא לי לבוא. "בואי רגע". בלית ברירה גררתי את עצמי אל פינת האוכל.
"רינת התקשרה והיא הציעה שנישן אצלה חמישי שישי" היא אמרה במבט של 'אני לא משאירה לך אף ברירה אחרת ואם את לא באה חבל עלייך'
"זה אומר שאני אצטרך להתחלק בחדר עם שחר נכון?" אמרתי בנימה כנועה
"יכול להיות. את זוכרת אותו נכון? היינו אני ואת בבר מצווה שלו כשהיית בכתה ז'"
"איך אפשר לשכוח מישהו שעוד רק בגיל 13 היה מטר שמונים וחמש?"
תנו לי לעדכן אתכם. הבן אדם ענק. אבל כשאני אומרת ענק, אני מתכוונת ענק. אין לי מושג איך הוא נכנס לתוך הבית שלו בעיקר כשהם גרים בקיבוץ קטנטן עם הבית לא הכי גדול בעולם.
יום חמישי הגיע והתעוררתי להנאתי ב7 וחצי בבוקר[למרות שהרעיון היה שנצא מרעננה בערך רק ב3 בצהריים]. חזרתי לישון וקמתי שוב לקראת 1 בצהריים. התחלנו לארוז את הדברים ופתאום נזכרתי;
"אמא! אין לי חלק תחתון לבגד ים!" יצאנו מהבית בטיל בידיעה שיש לפנינו נסיעה של 3 שעות בערך ושאנחנו בטוח נאחר בשעה לפחות.
התרוצצנו כל אחר הצהריים באחוזה כדי למצוא חלק תחתון לבגד ים [שלבקשתי צריך להיות מכנסון גלישה]
כשמצאנו לבסוף [אמא קנתה שניים בזכות כשרוני הנודע: לאבד דברים] רצנו הביתה נוטפות זיעה.
השעה היתה כבר כמעט 4 וארזנו הכי מהר שיכלנו. אני לא אתפלא אם שכחנו יותר מחצי מהדברים שרצינו לקחת.
לקחתי 2 חולצות ושני מכנסונים, הצטיידתי לי בגיטרה הבלתי נפרדת, 2 אלבומים של הארקטיק מנקיז [כי אי אפשר בלעדיהם] וספר חמוד.
אחרי 3 שעות מיגעות מאוד מאוד ומלאות בבכי של הילה ופקקים, הגענו לאפיקים כדי לאסוף את מעיין שהיתה 5 ימים בקיטנה מוזרה. בעודי מזילה ריר על המדריכים שם, ההורים שלי הלכו לברך את מעיין והכלב שהצמידו לה בקיטנה.
"נעמי" מעיין קראה, "נעמי!! בואי תראי את הכלב שלי!!" היא קראה בשנית. אבל ברגע שהיא ראתה שאין כל כך עם מי לדבר היא וויתרה.
אחרי זה הסתובבנו עוד קצת במקום. מעיין מאוד התלהבה והראתה לנו את החדרים שלה ושל השותפות שלה לחדר. דווקא חמוד.
"נו, אז את תבואי שנה הבאה גם?" היא שאלה אותי, מתסכלת עליי בעיניים הגדולות והחומות שלה ובמבט מאוד מתחנן וחודר.
"אממ..כ..כן..נראה לי" אמרתי בהיסוס לא רוצה לאכזב את אחותי שקצת התלהבה מהרעיון.
"באמת?" אמא שלי חייכה את החיוך הזה שלה שלא מבשר טובות [לא לי לפחות] בהירם גבה.
"כן.." אמרתי בהיסוס קל מתכננת לדפוק את הראש באיזה קיר בטון כשנגיע לקיבוץ של חברה של אמא שלי.
הגענו לקיבוץ בערך ב9 או ב10 בלילה. להפתעתי הילדים היותר קטנים של רינת חברה של אמא שלי היו עוד ערים בשעה הזאת. יעל [16] באה לברך את פנינו ולעזור לנו לסחוב את הדברים. אחריה קפצו עליי לפחות 3 ילדים קטנים.
תמר-בת 8
יונתן- בן 10
ואביב- בן 6 או 7
והשאלות החלו להציף.
"איך קוראים לך?" "את אוהבת את שחר?" "זה אמיתי?" [מצביעה על הנזם שתקוע לי באף] "זה כאב?"
"למה החור שלך כל כך גדול?" [מושך לי בהרחבה] "איך זה שאת בגיל של שחר אבל את חצי מהגובה שלו?"
עוד שנייה הייתי נופלת מכמות המשקל ומכמות השאלות עד שיעל באה לעזרתי וצרחה עליהם לעוף ממני.
[מסתבר שאני לא היחידה שקפצו עליה. נודע לי, שהכלבים של הקיבוץ הזה לא ממש אוהבים כלבים חדשים שבאים. לכן תותי היתה צריכה להתמודד עם כמה כלבים פי 5 מהגודל שלה.כן, לנו הנמוכים אין חיים פשוטים[
נכנסנו לתוך הבית הקטן אבל ממש חמוד אני חייבת לציין. רינת ובעלה אבי ברכו אותנו והראו לנו איפה אנחנו ישנים.
"אממ, שחר לא פה?" שאלתי את אבי בהיסוס
"לא, הוא באימוני כדורסל. האמת שהוא היה בבית עד אתמול ל4 ימים." הוא אמר מעשן להנאתו נובלס.
"אהא..." אמרתי באדישות שלהפתעתי, היתה די מזויפת. למה רציתי לראות את שחר? שחר, הילד שכל הזמן הייתי רבה איתו כל פעם כשהם היו באים אלינו? אולי בגלל העובדה שלא ראיתי אותו בערך שנתיים, מאז הבר מצווה. שגם שם בקושי החלפתי איתו מילה חוץ ממזל טוב חפוז. אפילו לא הסתכלתי עליו ככה שאני לא ממש זוכרת את הפנים שלו. 'חבל..' חשבתי לעצמי בגיחוך קל 'דווקא היה יכל להיות נחמד לראות אותו שוב..' "נעומי!" יונתן העיר אותי מהירהוריי, "בואי לראות את החדר!!" הוא אמר מקפץ לו בהתלהבות. אחח, ילדים היפראקטיביים..איך לעזאזל אני אמורה לשרוד את הלילה הזה ואת מחר?! חשבתי בתסכול פוסעת לעבר החדר של תמר ונטע [בת 4 וחצי]
התמקמנו בחדרים. בזמן ששמתי את הגיטרה שלי באיזו פינה בחדר ראיתי נעלי ספורט.
"יעל!!!!!!!!!!!!" צרחתי בפאניקה. היא נכנסה בריצה לחדר "מה קרה?! הכל בסדר?!"
"ש..של מי הנעליים האלה?" אמרתי בחרדה
"אה, של שחר.." היא אמרה בפשטות
"מה הגובה שלו?!!! הנעליים האלה אולי חצי מהגובה שלי!!!!!!!!!!!!!1"
"משום מה הרבה אומרים לי את זה.." היא אמרה מהורהרת
"יעל! הוא בן פאקינג 15 וחצי! הוא קטן ממני בגיל בשלושה חודשים!"
"הו..אאוץ'.." היא אמרה מסתכלת עליי
"תצחקי תצחקי. יום אחד הנמוכים ישתלטו על העולם" הכרזתי.
"לא רצית לנגן או משהו?"
עשינו על האש והיה דווקא נחמד אבל עדיין לא הפסקתי לחוב כמה נחמד היה יכל להיות עם שחר היה שם. 'בקטנה..' גילגלתי עיניים.
"יונתן, אתה עומד פה תקוע כמו זין, לך תביא לנו מים" אמר אבי בחינניות.
אחרי זה התנחלנו לנו על הטלוויזיה רואים את האולימפידה רתוקים למסך.
"וואו, קורה זה פשוט מדהים" אמרה יעל
"אני דווקא העדפתי את השחייה. זה היה ממש מוצלח.." אמרתי ביובש
"למה, בגלל מייקל פלפס הכוסון?" אמרה רינת
"לא, בגלל ריאן לוכטה הכוסון. הזרועות של פלפס ארוכות מדי. הוא נראה כמו סאסקווג'.."
"תראי ידיים ארוכות זה לא תמיד דבר רע" אמרה לי רינת בחיוך
היה מצחיק והיה מאוד מתיש והתמצות הזה של היומיים האלה מאוד מאוד אמממ מתומצתXD
בכל מקרה, אני לא חושבת שזה בכלל יעניין מישהו פשוט הרגשתי צורך לעדכן. אני לא מכריחה אף אחד להיכנס לפה ובטח שלא להגיב. יש לכם משהו להגיד לי, תגידו לי אישית. יש לי דעה מאוד חריפה על תגובות נאצה.
תצחקו עליי כמה שאתם רוצים אבל אל תגיבו לי תגובות נאצה. צבועים.
ביי.
=
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
