האהבה היא עיוורת. ונוכחתי לדעת שהיא גם חירשת.
"רק אל תשברי על זה את הראש מותק"
"אל תדאג" עניתי ברצינות ובפנים חתומות. "זה כבר לא ממש מטריד אותי" הסתכלתי עליו בחיוך. "אחרי הכל, כמו שתמיד היית דואג להזכיר לי, 'מה שלא עוזר לי, מחשל אותי'. זה משפט ידוע"
הוא נשק לי קלות על המצח. "אני שמח לראות אותך מחייכת ושזה כבר לא מפריע לך. לראות אותך בוכה כל הזמן זה כבר מעבר לסיבולת הנפשית הגבוהה שלי"
"אויש מסכן שלי.." צחקקתי "מה יהיה איתך? איך תשרוד?"
ישבנו עוד קצת על סיגריית ערב. השתיקה שררה, אבל לא שתיקה מביכה. אלא שתיקת הבנה. לא היה צורך במילים בכלל.
לפעמים המילים רק הורסות.
בהרבה מאוד מקרים, המילים הן לא יותר מסתם נשק אלים. לפעמים הן אפילו תירוץ בשביל משהו
שחוששים ממנו או שפוחדים שיקרה.
הן משמשות מגן, שברוב המקרים נשבר לחתיכות קטנות של מבוכה ובושה.
אבל אחרי הכל, מילים הן אחד הדברים הכי נחוצים שאפשר להשתמש. כי שפת הגוף לא תמיד מספיקה.
"התבגרת מאוד" הוא אמר וחיבק אותי בחמימות.
"אני יודעת..." לחשתי אחרי שתיקה קלה. "ואתה אחד הגורמים העיקריים לזה".
תודה רבה. באמת. אני שמחה ואני אוהבת וכבר הרבה הרבה פחות שונאת. השנאה בכלל, כאילו נזלה ממני ואת מקומה
לקחו הספונטיניות הקלילות והשמחה. אני שמחה.
הכדור כבר נזרק לי מהידיים. הכדור אכן בידיים שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
