24.9.08 day 3
זיכרונות מהעבר:
"אוקי נעמי, עכשיו תעברי לקאנטר ותיכנסי לכיוון המכשול" ככה עשיתי. עשיתי מעבר לקאנטר וקפצתי את המכשול.
"יפה. עכשיו תעשי שינוי כיוון ותיכנסי ל'אפ-רייט'" ככה עשיתי. עשיתי מעבר וקפצתי את המכשול.
'עכשיו הכול כבר מאחורי' חשבתי בהקלה, נרגעת ושוקעת יותר ויותר באוכף. עד שהוא הגביע את המכשול. 'רגע, לזה לא הייתי מוכנה' התחלתי להילחץ. לא רציתי לקפוץ את זה, זה גבוה מדי.
"עכשיו אני רוצה שתיכנסי שוב, הפעם תעברי לקאנטר רק איפה שהקורה שוכבת". היססתי. לא הרגשתי בטוחה. אנשים הסתכלו עליי. פתאום הפה התייבש והרגליים רעדו.
"אני לא רוצה לקפוץ את זה" עזרתי אומץ.
"למה לא?"
"כי...לא יודעת" התעקשתי.
"בכל זאת? מה את פוחדת או משהו? ממתי את פוחדת לעשות קפיצות?"
"לא יודעת..טוב,לא משנה. הנה אני נכנסת..." אמרתי עם קצת יותר ביטחון אבל בעצם, משום מה, שקשקתי מפחד.
נכנסתי בקו ישר לתוך המכשול, אבל כשהתקרבתי פתאום הפחד הציף אותי יותר מדי ופניתי מיד לפני הקפיצה.
"מה קרה?" צעק לי המדריך מעברו השני של המגרש.
"כלום! אני נכנסת שוב" צעקתי וכך עשיתי.
נכנסתי. לפני שהספקתי לעשות מעבר, הסוס פרץ לפתע. זאת לא הייתה פריצה מהירה מדי, אבל זה הקפיץ אותי. הסוס קפץ. הוא סיים את הקפיצה, הוריד לפתע את הצוואר ואני התגלגלתי.
לא משנה מה אמרו לי, לא הסכמתי לעלות בחזרה על הסוס. ידעתי, ידעתי שאני אפול. חשבתי לעצמי כל הזמן.
פחדתי יותר מדי לעלות בחזרה, למרות שזה הדבר האחרון שהיה צריך לעשות.
"כל פעם שאת נופלת, לא משנה מה הסיבה, את חייבת ישר לעלות חזרה." אמר לי המדריך בסוף השיעור. אבל הייתי עקשנית מדי ולא הסכמתי.
לקחתי הפסקה של חודש בערך מרכיבה. עד שהבנתי, אני ויתרתי לעצמי. בדיוק כמו שויתרתי לעצמי בעניין בית ספר. כל פעם שהרגשתי נפילה, פחדתי לעלות בחזרה אז נשארתי בבית.
זה קרה לי עוד כל כך הרבה פעמים שאני ממש לא מסוגלת לספור. אבל זהו. סיימתי לפחד לעלות בחזרה, ובכלל, ליפול.
אני לא נופלת ואני לא מוותרת. לא רוצה לוותר יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
