הוא מעולה... אני מסניפה אותו ללא הפסקה... ואני אאלץ לחיות בלעדיו שבוע וקצת, כי אני סוגרת. ואני *ממש* לא מתכננת לקחת אותו איתי לבסיס. שיישבר אחרי כל המאמץ שהשקעתי בלהשיג אותו.

הוא ממש מושלם.

לא מתוק מדי כמו הפלאוור, לא מבוגר מדי כמו הז'אדור... פשוט מעולה.

Precious Heart by Guerlain למי שתוהה. וזו מהדורה מוגבלת שמעולם לא הגיעה לארץ. ייבוא אישי מארה"ב.

וחיכיתי לו כמו אני-לא-יודעת-מה.

וגם חיכיתי לשליח היקר שלו, אבל זה סיפור אחר.

אני מריחה את הידיים של עצמי כל הזמן. די מופרע.

אני מניחה שזה פשוט מסמל תקופה אחרת, מצב רוח אחר, בחיים שלי. הפלאוור היה תקופת התיכון המוקדמת המתוקה וחסרת הדאגות. הז'אדור היה התיכון המאוחר הרציני והקודר. פרשס הארט הוא משהו בין לבין. הוא משהו מבוגר, אבל עדין. הוא משהו פשוט, אבל מיוחד.

אני פשוט אוהבת אותו, מה יש להגיד.

וגם האריזה שלו מקסימה.

שומעת את "נשקי אותי" (סיוון שביט) נונסטופ.

מזכיר לי אותו, מסיבות ברורות.

"שנינו נוסעים במכונית

 אני לא יודעת לאן נגיע

כשההגה נמצא בידיים שלך

אתה תמיד חייב להפתיע

אני לא יכולה להפסיק

להסתכל על הפנים שלך בתוך הראי

ואתה מרגיש כל תנועה

שולח לטיפה אל השפתיים שלי

שנינו נוסעים במכונית

אתה אומר לי שהדרך תהיה ארוכה

ושאני יכולה להירדם

אחרי זה תספר לי כל מה שקרה

אני לא ישנה

סופרת כוכבים דרך חורים בשמיכה

ואתה עם סיגריה בפה

שר לי עם הרדיו שיר אהבה

 נשקי אותי חזק

נשקי עד שיכאב

והשמש לא תשקע

את אחת ויחידה

אהובתי המופלאה

ואני אוהב אותך

שנינו נוסעים במכונית

הלוואי שיכולנו לנסוע לנצח

אתה חושב שאני

מזמן כבר נרדמתי ולא מקשיבה

איך אתה עם סיגריה בפה

שר לי עם הרדיו, שיר אהבה

נשקי אותי חזק

נשקי עד שיכאב

והשמש לא תשקע

את אחת ויחידה

אהובתי המופלאה

ואני אוהב אותך"

אני הכי אוהבת אותו כשהוא מסיע אותי הביתה.

אחד על אחד.

השקט, הרוגע, האמת.

הוא תמיד אומר את האמת ברגעים האלה.

אחד מהסימנים, בשבילי, לכך שבאמת התקרבנו זה שעכשיו אני יכולה לקחת אותו לצד לשיחה של כמה דקות גם בלי התירוץ של הסעה הביתה. והוא יהיה כנה באותה מידה. והוא יהיה נחמד בערך באותה מידה. אני מסוגלת להגיע איתו לאותה מידה של אינטימיות גם בלי שנהיה לבד. לרגע.

ניצן אמרה לו שאליסה אמרה שאנחנו נראים כמו זוג. ניצן אמרה לו שהיא לא אמרה לי את זה עדיין. הוא אמר לניצן לספר לי על זה.

אני חושבת שאני אזכיר את זה באחד הימים הקרובים. אגיד לו ששמעתי ש. נראה מה הוא יגיד. או שאולי עדיף שלא, כי הוא יגיד משהו רע.

אני מפחדת ממנו, מהכוח המוחלט שיש לו עלי, מהעובדה שהוא יכול במילה אחת לגרום לי לאושר מוחלט או לדיכאון תהומי.

מזה שאני מסוגלת להיאחז בהודעת "שבוע טוב" שלו כמו בקו הצלה ושאני מסוגלת לשקוע לתהומות דיכאון רק כי הוא משך את היד שלו כשניסיתי להחזיק אותה לרגע.

כמובן שהוא לא באמת קנה לי שום דבר בסופו של דבר. הוא פשוט הכניס את הבושם וכל מה שבא איתו לתוך שקית של קייפ קנוורל. דביל. לא יכל להעלות בדעתו שאם אני קונה לו באופן קבוע משהו כל פעם שאני טסה, אני אצפה לקבל משהו מינימלי? באמת, גם מגנט היה גורם לי לאושר.

אבל לא באמת ציפיתי מלכתחילה, אז זה בסדר.

על מי אני עובדת? אני הרי לא מסוגלת להישאר כועסת עליו יותר מדי. בעיקר כשאני רואה אותו, כל הכעסים נמוגים. וראיתי אותו היום, גם אם רק לכמה דקות.

אני נזכרת במריבה הענקית ההיא שהייתה לנו בסביבות תחילת השנה... כמה שבכיתי באותו היום וכמה שכעסתי עליו וכמה שרציתי למחוק אותו מהחיים שלי.

וכמה שלמחרת התאמצתי כדי לשמור על המילה של עצמי ולא לרוץ ולבקש את סליחתו ולחזור בי מכל מה שאמרתי יום לפני כן.

ואיך באמת עשיתי את זה אחרי כמה ימים. אבל הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת לעמוד בזה כמה ימים.

אני באמת צריכה להתחיל לחשוב על מתנה לניצן. ולהחליט כבר לגבי המתנה לאלון. נשאר רק חודש, וכמו שאני מכירה אותנו ואת עצמי זה כמות הזמן שנדרשת לארגון מתנה בשבילו.

אני חשובת שאני אפיץ כבר היום לינקים מתאימים בקרב האנשים המתאימים, שיתחילו לחשוב מה דעתם. אני רוצה לסגור את זה. אני לא יכולה להרשות לעצמי חזרה על הפיאסקו של שנה שעברה.

עוד שירים ששומעת בריפליי- Summer Sun by Texas, The Drugs Don't Work by The Verve.

רוצה כל כך לשנוא אותו ולא מצליחה.

עשויה להסתבך בצרות עם יוליה בגלל כל השטויות עם אילן. שעליהם לא אפרט כי היא קוראת פה ואני מעריכה את חיי, וזה גם לא ממש מעניינו של אף אחד. רק אומר שיש לו רגשות נחיתות איומים והוא היה בטוח כל הזמן שאני נחמדה אליו אך ורק בגלל שאלון לא שם ואני צריכה תעסוקה. מה שנכון, אבל לא רק. ואני בטוח לא הולכת לתת לו להמשיך לחשוב ככה.

אז אני כן אוריד מינונים למען השפיות הכללית של העולם החופשי (ובתוכו אני, יוליה, ואילן) אבל אני לא אשכח מהעניין לגמרי כי זה יהיה רק לאשר לו את מה שהוא בטוח בו- שהוא שימושי לי רק כשאלון לא בסביבה.

הבטן שלי תופחת למימדים מדאיגים. המשקל מתעקש שהעלתי רק קילו מאז הגיוס (שזה שינוי לא משמעותי, אני כל הזמן עולה ויורדת בטווח של קילו-שניים), אבל הראש טוען שזה הרבה הרבה יותר. אולי אני נהיית אובססיבית עם כל הרזות שמסתובבות סביבי כל הזמן.

כאילו, נערת ישראל איתי במחלקה. היא רזה!

אבל אין לי באמת רגשות נחיתות. לבשתי היום (עדיין לובשת, למען הדיוק) שמלה ממש יפה שקניתי לפני שנה ולבשתי רק פעם אחת. כי היא התלכלכה והיא צריכה כביסת יד ורק עכשיו היה לאמא כוח לעשות את זה. אולי אני צריכה ללמוד לעשות כביסת יד. אני אקבל את הבגדים שלי יותר מהר. אז השמלה הזו גרמה לי להרגיש טוב לגבי המראה שלי. תיקנה את הרע שעשה לי לראות את עצמי בבגד ים מוקדם יותר היום (כמעט הלכנו לים. אחרי שכבר עשיתי רגליים והכל, טלפון מיוליה, ובוטל). תמיד עושה רע הפעם הראשונה בכל קיץ שאני רואה את עצמי בבגד ים.

לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?

כל הזמן שרה את זה בבסיס (דון קישוט). וחושבת עליו. כל פעם שהבנות מדברות על החברים שלהן.

הוא שלח לי הודעה כזו באייסי פעם. "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?".

מאז אני חושבת על השיר הזה והוא מזכיר לי אותו.

אם אי פעם נהיה באמת היחד, זה יהיה השיר שלנו. ללא שום ספק.

ונשיר את זה בקריוקי והוא ישאל "מה, הפעם לא אכפת לך שאני אשיר" ואני אגיד שעם מילים כאלה לא באמת אכפת לי כמה הוא מזייף.

מפנטזת שוב. פוקוס.

אוהבת את השיר.

מתחשק לי לעשות מנוי פרו. יולי אומרת שלא ברור לה בשביל מה, כי אני הרי לא באמת מעצבת את הבלוג של עצמי.

אבל כשיהיה לי כוח וזמן אני הרי כן אעצב. בגלגוליו הקודמים די השקעתי בעיצוב של הבלוג שלי. הכנתי כותרות וכותרות לרשימות ועוד כהנה וכהנה.

כן, נעשה את זה מתישהוא.

הולכת לנסות ובאמת לארוז ולישון עכשיו.

ולסדר את החדר כי אחרת אמא לא תתן לי לצאת בבוקר. ממש.

משימה לשבוע הבא- להקליד את יומן המסע, או לחילופין לענות על השאלון שהתכוונתי לגנוב מאנטון. דחוף.

לילה טוב,

מיטל ^_^