השארתי אתמול חלון עריכה של הבלוג פתוח עם פוסט בתהליכים, כשהגיעו אלי חברים.

שתי חברות (שהן קוראות קבועות כאן כשמתחשק להן) החליטו לעשות משהו מצחיק וכתבו פוסט בשמי.

משהו על זה ששמי הוא לא באמת מיטל אלא שושה ומיטל היא הכלבה שלי, ואני שיכורה או משהו בסגנון.

מחקתי את הפוסט בשניה שהבנתי מה הן עשו, ולא, לא בגלל שחששתי מחשיפת האמת. פשוט בגלל שהרגשתי כאילו מישהו פתח לי את היומן האישי שלי (שקיים, אגב, גם בגירסת אופליין) וכתב שם משהו, או צייר, או כל דבר אחר.

מין הרגשת חילול שכזו. כמו כשפורצים לך לבית.

הן כמובן התכוונו לצחוק בלבד, וממש לא רצו להרע לאף אחד, אבל אני מניחה שהן לא הבינו שהפעם הבלוג הזה הפך ליומן אמיתי שלי.

בגלגולים קודמים של הבלוג שלי הן גמכן עשו מין פריצה שכזו. אז, הן ידעו את הסיסמא של הבלוג שלי והן עשו פוסט שבו הן כתבו שהן חוטפות את הבלוג שלי כי הוא ורוד מדי, או משהו בסגנון. ואז זה באמת היה משעשע, כי הבלוג ההוא היה משהו שבו סיפרתי על חיי היומיום שלי, בלי יותר מדי רגשות או תחושות, משהו שכל החברים שלי קראו. היום, אם החברים שלי יקראו את הבלוג שלי...

ובעצם, הם קראו.

או אחד מהם. קרא.

מישהו שממש לא היה צריך לקרוא שום דבר.

וגם זה גרם לתחושה ענקית של בגידה.

המחשבה הראשונה הייתה "אני סוגרת את הבלוג. נקודה. עכשיו.".

מזל שלא הייתי בבית, חראם על הבלוג.

וכל העניין הזה, יחד עם הפריצה אתמול, גורם לי לתהות אם בכלל עשיתי נכון כשפתחתי את הלב לרשת.

יוליה תגיד, כמובן, לא. אין שום סיבה לפתוח את הלב לרשת או לכל דבר אחר שאיננו ספר מאובטח בכבדות.

שני תגיד, כן, כי לה הרי יש בלוג משגשג, אבל היא תגיד שבעצם אולי לא, כי הבלוג שלה נטוש ברובו.

אבל מה אכפת לי מה שתיהן אומרות, כי הן הרי שתי אלו שגרמו לכל העניין הזה אתמול?

זו לא הולכת להיות סיבה למריבה. אני לא הולכת לצעוק על אף אחת מהן. כי אני לא באמת מסוגלת להישאר כועסת על חברות שלי לאורך זמן, אני הרי באמת אוהבת כל אחת מהן.

אבל אני חוששת.

סיפור קטן: אתמול הייתי עם שני ויהלומית בקניות. שופינג אם תרצו. יהלומית הייתה צריכה בגדים ואיפור למסיבה. במקרה, מפה לשם, אני קניתי כפכפים וחולצה בפוקס. בערב, כמובן שרציתי להשוויץ קצת. אז לבשתי אותם. התהלכתי בתוך הבית שלי עם ג'ינס, חולצת קשירה מקסימה, וכפכפים. בחנות, שני ויהלומית אהבו את הכפכפים, והתלהבו נורא מהחולצה, אז קניתי. אצלי בבית, פתאום הכל הפך לבדיחה אחת גדולה. הכפכפים שלי- כולם אמרו שהם פקצתיים, או לפחות מכוערים. החולצה- עם מחשוף ענקי כראוי לחולצת קשירה, וכולם צחקו על זה בשלב מסויים ואפילו דחפו לי פוטפורי (הדברים המיובשים האלה שבאים עם נרות) לתוך המחשוף והתאמנו בקליעה לסל שהוא המחשוף שלי. הרגשתי מושפלת, בלשון המעטה.

אני, שהגעתי לערב הזה בהרגשה שאני נראית טוב ומרגישה טוב והכל חיובי, פתאום החברים שלי, האנשים שאני סומכת עליהם עם חיי, השפילו אותי עד עפר. לא יודעת, אולי אני רגישה מדי, אבל ההרגשה הייתה נוראית.

כמו בארוחות משפחתיות כשאבא מרגיש צורך מוזר לספר על בעיות שלי לפורום משפחתי מורחב ככל האפשר, ואז לעשות מזה בדיחה. והוא כל פעם מחדש אומר לי "לא ידעתי שאת כל כך רגישה".

אני יודעת שאני שחקנית טובה, שאני לא מראה כשאני נפגעת, שיש לי פוקר פייס גם כשאני לא משחקת פוקר.

אבל אפילו ההורים שלי, והחברים שלי, שאמורים להכיר אותי הכי שבעולם, שאני מנהלת איתם שיחות על גבי שיחות על כל דבר שלא יהיה, אפילו הם לא מצליחים לראות טיפה מבעד לשריון החזק שלי ולהבין שגם לי יש רגשות.

אם זה ככה אז לעזאזל, למה אני מנסה בכלל?

לא רוצה להביא את עצמי לבכי, אז אני מפסיקה עכשיו. לכם שקוראים פה ולא מכירים אותי זה בטח נשמע ממש מוזר. אני? פוקר פייס? חזקה? מה זאת אומרת. אני הרי משתפכת ובוכה בבלוג הזה כל יומיים.

אבל זאת הרי הנקודה. שפה אני מרשה לעצמי להשתחרר. ופה חוללתי.

שיהיה לכם יום מדהים,

מיטל ^_^

עריכה, 15:00- מסתבר שגם באייסי שלי נגעו. אני מקווה שלא שלחו הודעות בשמי או משהו. כפתור הgroups אמור להיות לחוץ והוא לא, ולא אני עשיתי את זה.

בא לי לעשות משהו אלים.