קניתי לעצמי פרו. מתנת ראש השנה או משהו. לאדעת.

די נחמד. סופסוף לדעת מי המנויים שלי וכל השטויות האלה.

טיפה מאכזב שזה כולם אנשים שאני מכירה, אבל הרי ציפיתי לזה, לא?

ואפילו אין שום דבר מעניין בכניסות האחרונות, איזה מישהו שחיפש בגוגל "צפרדע ירוקה חסרת מעצורים" והגיע אלי, או משהו כזה.

אל תצפו לשינויי עיצוב גדולים מדי. לא בשביל זה עשיתי את זה. אלא אם יתקוף אותי החשק מתישהוא.... מה שלא סביר שיקרה, כרגע לפחות.

המחשב שלי עושה צרות, לא מרשה לי להיכנס לבלוגים. לבלוג של עצמי אני יכולה להיכנס רק דרך מסך העריכה, ולבלוגים אחרים- זה די תלוי במזל. לחלק אני מצליחה להיכנס, ועל חלק אני יכולה רק לפנטז. כן, לחלק מהקבועים שלי אני לא מצליחה להיכנס, כן, זה מבאס בלשון המעטה.

אין לי מושג מה הבעיה ולכן אני מתקשה לפתור אותה.

נראה.

בא לי להוציא דיסק שיקראו לו The emancipation of Meme. אני משעשעת את עצמי.

אני יודעת שהפוסט האחרון היה נורא שלילי, אבל עכשיו הכל הרבה יותר טוב. באמת. הספקתי לפגוש אותו הרבה פעמים מאז והייתי ילדה טובה. יום ההולדת שלו היה טעות, וזה הכל.

ריטה, חברה מהיחידה, שמערכת היחסים שלה עם החבר שלה תמיד נורא הזכירה את זו שלי עם אילן, נפרדה ממנו אתמול. היא בכתה, וסיפרה כמה קשה לה, וכמה היא מתחרטת, אפילו שהיא יודעת שהיא עשתה את הדבר הנכון. רציתי לבכות איתה. מי אם לא אני אבין אותה. הרי חלק מהסיבה שסיימתי (או ניסיתי לסיים) את העניין עם אילן זה שראיתי את מערכת היחיסים שלה עם החבר שלה, שהיא בדיוק מה שהיה לי עם אילן פלוס הכותרת "חברים" וזה שהם הלכו רחוק יותר, מן הסתם. וכשהסתכלתי עליהם הבנתי שזה בעצם מה שאני מבקשת מאילן, זה מה שאני רוצה ממנו, משהו כזה, כמו שיש להם- אבל כשראיתי איזה אומללה ריטה, אפילו שהיא קיבלה מה שהיא כביכול רצתה... לקח זמן, אבל זה, יחד עם עוד הרבה עובדות כאלה ואחרות, חלחל לראש שלי והבנתי שאין לי שום סיכוי לאושר עם אילן- לא אם אני אקבל מה שאני רוצה ולא אם נישאר במצב שהיה באותו הזמן.

ואם אני לא מאושרת, מה אני עושה בעצם? למה להמשיך? אז אני לא.

אחת הכתבות החמודות יותר שראיתי לאחרונה. טור פרידה של כתבת שהייתי קוראת את הטור שלה כבר הרבה זמן. מומלץ.

אגב, זה מדהים איך חברות שלי מסוגלות לגרום לי למצב רוח מזופת בעצם כך שהן מדברות איתי. וכן, אני מדברת על חברות שלי. אלה שאני אוהבת. מדהים.

אבל זה היה אתמול, ועכשיו הכל בסדר.

(כל חברה שתתקשר אלי לשאול אם מדובר בה ואם הכל בסדר, תקבל את התשובה של "כן". אם הייתי רוצה לדבר על זה הייתי מדברת על זה.)

עקב שיחה עם ההורים אתמול הגעתי למסקנה שמיעוט המשמרות שלי גורם לי לעודף זמן פנוי. נכון שזה חלומו של כל חייל, אבל זה מעייף. אני מבלה את רוב ימיי מול הטלוויזיה או המחשב, במשחקי סוליטייר או בגלישה חסרת מטרה ברשת.

אז אני חושבת שאני אלך ללמוד. זה מה שאבא הציע. הוא אמרשלדעתו כדאי לי לקחת איזה קורס של העשרה כללית, משהו שאפילו לא הייתי חושבת עליו. משהו בפסיכולוגיה, אולי הקורס שהוא ואמא לקחו לפני שנה. כמה מפתיע. הוא אמר שאם הייתי שואלת את הדוד שלי, הוא היה אומר לקחת קורס בכלכלה. גם זה נורא "מפתיע". אני חושבת שזה יהיה אחד משניים. או ללכת עם האינסטינקט הטבעי שלי ולקחת קורס צרפתית- יש בברליץ בת"א, צמוד לקריה- או רוסית, או ללכת עם הרעיון של "משהו שונה" ולקחת איזשהוא קורס באומנות- ציור, פיסול, תנועה, דרמה, אני לא יודעת. אולי אפילו כתיבה יוצרת. משהו מעניין.

אני עוד מתלבטת, כשאחליט אודיע, כנראה.

תופעה מעניינת. הפוסט האחרון שכתבתי נשאר הפוסט הראשון בבלוג שלי כבר זמן ארוך יחסית- 10 ימים. אני רגילה לזה שכשפוסט בן כמה ימים הוא מפסיק לקבל תגובות, אפילו כשהוא בן יומיים. ואילו הפוסט האמור המשיך לקבל תגובות באופן רציף, פעם-פעמיים ביום. וכולן מאנשים (בעיקר נשים) שהזדהו איתי נרוא ועברו מצבים דומים וכו'. אולי זה היה פוסט יותר ממוקד מבדרך כלל? אולי הוא היה יותר כואב מבדרך כלל? אולי הוא היה יותר מרגש מבדרך כלל או סתם בנושא מוכר וכאוב לרבות מבנות המין הנשי?

לא יודעת. אבל תודה גדולה לכל המגיבים. הוחמאתי, שהיה אכפת לכם מספיק כדי להגיב ולעודד ולחלוק.

Inter8ing עדיין משעשע אותי. באמת.

זהו להיום, נראה לי.

מיטל ^_^

נ.ב.

טלוש, ידעת שאחוזים גדולים מהכניסות שלי זה דרך הבלוג שלך?

או שאת קוראת פה יותר מדי, או שהקוראים שלך באמת מתעניינים ברשימת הלינקים שלך. בכלמקרה, זה מגניב.

ועניין המקל יגיע, בפוסט הבא כנראה. אני מנסה להחליט מה אנשים לא יודעים עלי. איכשהוא תמיד יש לי תחושה שסיפרתי הכל.

^_^