אז היה לי איזה וירוס או תקלה מוזרה במחשב שמנעה ממני לפתוח את רוב הבלוגים בישרא, כולל זה של עצמי, וגם את העמוד שלי בבמה, מה שהיה נורא נורא מעצבן וגרם לי לרצון עז להתרחק מכל עניין הבלוגים לכמה זמן.

אז עשיתי את זה. אחרי מליון אנטיוירוסים, אנטיספייוורים, וכו' וכו', ואחרי שפשוט הפסקתי לנסות לאיזה שבוע או יותר, הבעיה נפתרה איכשהוא. אני לא ידועת איך וגם לא מאוד מעוניינת לדעת- אני בוחרת לראות את זה כסימן מלמעלה שהייתי צריכה קצת מנוחה מהבלוגוספירה. נהייתי מעוניינת יותר מדי במספר הכניסות שלי, התגובות שלי, הדירוג שלי, וכד'. זה לא עושה לי טוב, שאני נותנת לדברים האלה לעלות לי לראש.

אז הייתי ברגילה. מה עשיתי בה? כלום. ממש ממש כלום.
בשבוע שלפניה, לעומת זאת, הייתי בימי הולדת של יהלומית, מרינה ושני, הייתי יומיים בצפון, הייתי בכנס אייקון, העברתי בשלב מסויים מעל 36 שעות ללא שינה, וגם הייתי ב3 משמרות בצבא, תוך כדי כל זה. אחד העמוסים בחיי, כפי שכתבתי בפוסט הקודם. אין פלא שהייתי צריכה להתנתק קצת מכל דבר שדומה לחיים.

אז היה מגניב באייקון, הלכתי עם יוליה, היינו ברביעי ובחמישי, היינו רק באיזה 4 הרצאות, שגם הן לא היו כולן כל כך מוצלחות, אבל ספגנו המון מהאוירה הכללית של האייקון מה שלא עשה לנו שום דבר רע. יומיים לפני כן, בצפון, היה גמכן לא רע. היינו רק אני אביב וההורים לשם שינוי, בלי כל מיני דודים שמושכים את הטיול לאן ש*הם* רוצים ללכת וההורים שלי נותנים להם כי לא באמת אכפת להם. אז היה קטן, ואינטימי, והתגבשנו קצת בתוך עצמנו שזה טוב.

אז הייתי ביום ראשון של הרגילה שלי במיונים לקצונה וחתמתי ויתור כמו גדולה. אמנם הציעו תפקיד לא רע, ואני הייתי שמחה להיות קצינה, אבל לא מתאים לי קבע. בלשון המעטה. למחרת נסעתי עם אמא, סבתא, דודה ובת דודה לתל אביב לכיכר ששכחתי את שמה, איפה שיש המון חנויות חרוזים. הבת דודה שלי קיבלה מתנה מההורים שלי חרוזים בכמה מאות שקלים, שזה מגניב למדי, ואילו אני קניתי סוף כל סוף חתיכת זמש וסוגרים וכל מה שצריך כדי לעשות שרשרת משני התליונים שקניתי עוד כשהדוד יעקב מניו ג'רסי היה פה. כמעט חצי שנה. והשרשרת מוכנה, והיא מקסימה.

אז לאלון הייתה חברה. אורינה, מכל האנשים. ובדיוק כשהתחלתי להתגבר על המשבר שזה יצר אצלי, הם נפרדו. אבל אלה היו שבועיים מסוייטים למדי- לראשונה בהיסטוריה של אלון הייתה לו מישהי שנראה לי שיכולה להחזיק איתו מעמד באמת. ובכך אני מאשימה את יוליה (זה הבלוג שלי! מותר לי! ), שלפני שדיברתי איתה האמנתי שזה פשוט משהו ששניהם צריכים להוציא לעצמם מהמערכות כי זה שאריות של ערב שהיה להם לפני הרבה זמן ושניהם נשארו תוהים מה היה יכול להיות. אחרי שיחות עם יוליה, התחלתי להשתכנע שזה יכול להיות רציני. שזה יצר בעיות קשות עם אלון, אבל לא משנה. היה בלאגן, הוא נגמר, אנחנו בסדר, הם נפרדו, הכל שב על מקומו בשלום.

אז חזרתי לאילן, והפסקתי שוב, ורבתי איתו ולא דיברתי איתו והתחילו בי ספקות האם אני בכלל רוצה אותו בסביבה כידיד. ועוד לא הגעתי למסקנה בנושא הזה אבל כן הבהרתי לו שאנחנו לא הולכים לנו לטיולים לאור ירח סתם כך.
שקלתי להתנקם בו קצת, לגרום לו לקנא, להעמיד פנים שאני יוצאת עם ידיד שלי. הידיד הזה גם הסכים, שזה מאוד נחמד מצידו. אבל זה עוד לא התממש, מסיבות שנעות בין "אין לי לב לעשות לו את זה" לבין "זה לא באמת ישפיע עליו" לבין "זה ילדותי". אולי זה עוד יקרה. מי יודע.

אז ההורים שלי טסים לחו"ל בשבוע הבא ומשאירים אותי לבד עם אחי היקר והאהוב בן ה14 שלא באמת צריך לטפל בו, למשך יותר משבוע. מה שכן, באופן תקדימי, הם אסרו עלי לעשות מסיבות (מה שבדרך כלל הם מאשרים גם כשהם בבית, ישנים בחדר ליד) אלא רק להזמין 2-3 חברים. דילמה מוסרית לא קטנה, כי מצד אחד הבית שלי זה פחות או יותר המקום הקבוע- אם אין משהו יותר מעניין לעשות- בואו נלך למיטל. מצד שני, האמון שלי עם ההורים הוא משהו שאני לא אוהבת לשבור. ובסופו של דבר היה להם טיעון די הגיוני- הם חוששים מאיבוד שליטה ופשוט לא רוצים עוד דאגה על הראש. נכון שזה טיפשי והכל, אבל הם בסך הכל רוצים דבר אחד פחות לדאוג בגללו. אני יכולה להבין את זה. כנארה שאני אמלא אחר מבוקשם.

אז טל, אחותי הקטנה, בפולין. התכוונתי להכין לה משהו, מכתב לטיסה, מחברת, משהו. לא היה זמן, דחיתי הכל לרגע האחרון כמו תמיד, וזה התפקשש. אפילו לא התקשרתי לאחל טיסה נעימה, ישנתי. מפגרת. טלוש, אם את קוראת את זה כשאת כבר פה- סליחה, ואני מקווה שחזרת משם בלי יותר מדי צלקות. ושנהנית, איכשהוא. אני אוהבת אותך המון...

אז זהו, כרגע. צפו פגיעה של פוסט מקל ביומיים הקרובים, כמעט סיימתי אותו. רק לחשוב למי לעזאזל אני מעבירה אותו.

התגעגעתי לורוד הטורקיז הזה.
מיטל ^_^