רוני (שם בדוי) המתוקה העבירה לי שרביט.

חוקים:

לתת קישור למי שהפנה לכם.

לציין 7 דברים שקוראי הבלוג לא יודעים עלייך.

להעביר/לתת קישור ל-7 בלוגים אחרים.

להודיע בבלוג של ה-7 בלוגרים שהעברת להם את השרביט.

לכתוב פוסט בנושא/או קטע בפוסט ולציין את הכללים האלו.

אני אדלג על השלב בו אני צריכה להעביר את השרביט. אני אשמור אותה לעצמי. חעחעחע.

שבע עובדות שאינכם יודעים עליי 

ככל הידוע לי, בכל אופן.

1) אני פרפקציוניסטית בדברים שחשובים לי.

2) אי לכך, כשאני מקפלת בגדים, הבגדים מקופלים בדיוק באותו הרוחב ונראים כמו חיילים במסדר (את זה כולם אומרים) - בדיוק המקסימלי. (לצלם את הארון שלי?)

3) אני אלרגית לקרדיט האבק.

4) איכשהו אני זו שתמיד מספרים לה הכל, לפני כולם ואז כשאנשים אחרים באים לספר לי את אותה הידיעה, אני אומרת להם שאני כבר יודעת.

5)בבית הספר היה לי ילד בכיתה שבאופן קבוע קרא לי "איינשטיין" ותמיד כשהיו לו ויכוחים, הוא בא אליי. כנראה אני זו שתמיד צודקת. (מצחיק שחלק משאלותיו, היו גם בקשר לאיך כותבים מילה. נניח עם א' או ה'. אלברט איינשטיין היה דיסלקט. אם אני איינשטיין, אותו נער כבר אמור לדעת את התשובה יותר טוב ממני)

6)אנשים אומרים שאני אמיצה ומברכים אותי על כך. אני עד עכשיו לא מבינה מה אמיץ במעשים שלי.

7)אנשים חושבים שהם מכירים אותי, בעוד אני יודעת שהם טועים ובגדול.. כדי להכיר אותי, צריך להיות אני, כי אני פשוט בן אדם מורכב.

אין ספק שיכולתי להמשיך עד 100. פעמים בודדות תמצאו אותי ללא מילים.

בפוסט הקודם, אמרתי שיש לי פה גדול.. לפעמים זה פועל לטובתי ולפעמים זה פועל לרעתי.

בכל מקרה, היום, באחת האזעקות, זעקתי לאלוהים: "אלוהים, מתי תקח מכאן את הרוע הזה?"

כשנגמרה האזעקה, נשמע פיצוץ חזק. אמא התקשרה אליי ואמרה לי שבמשטרה (היא עובדת במשטרה צבאית) אמרו לה שנפל קרוב להיכל התרבות ושיש נפגעים.

רציתי לבכות. הרגשתי שאני עוד רגע משתגעת. הדלקתי את הטלויזיה והעברתי לערוץ 2. שם אמרו שהנפגעים הם פלסטינים.

פרצתי בצחוק ממושך, שלא קשור לשום דבר. כל כך שמחתי שהנפגעים הם לא יהודים. ובכלל, פגיעת הגראד הספציפי, מראה על צחוק הגורל.

בעוד הם ניסו לפגוע בנו, הם בעצם פגעו באחים שלהם, בעם שלהם.

בלב שלי הרגשתי (ועודני מרגישה) שאלוהים שמע את זעקתי. אני לא יודעת אם זה באמת נכון או לא, אבל זה מה שהלב שלי אומר.

כשהתקף הצחוק פסק, בטלויזיה הראו שמד"א מפנה את הפגועים. כל כך כאב לי הלב עליהם. אי אפשר לדעת אם זה באמת הגיע להם.

במלחמה הזאת אנחנו נצא מנצחים. אסור לנו להכנע. אסור לנו לייחס חשיבות למה ששאר המדינות חושבות עלינו. אסור לנו להתנהג בטיפשות ולעשות הפסקת אש.

כמו שביבי אמר; זו מלחמה צודקת! וכמו שאמר בעבר: "חייבים לעשות מעשה, כי אם לא נעשה מעשה, מה עשינו?" אני מעריצה אותו. הוא בן אדם חכם ואני אוהבת את דרך ההתנהלות שלו במצבים כאלה.

במסגרת הפרוייקט: "תעביר את זה האלה" של רועי, אני מקשרת אתכם לפוסט שמדבר על המבצע "עופרת יצוקה". אני ממליצה לכם בחום, בלי שום קשר לפרוייקט, להיכנס ולקרוא בבלוגו.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=375595&blogcode=10352098

אנחנו חווים חוויה לא פשוטה. נקווה שזו עוד נקודת מכשול בדרך שלנו אל האושר והשקט. בעזרת השם ננצח.

בבקשה, שאו תפילה. למאמינים שבכם, קראו תהילים. אין לכם מושג כמה זה חשוב בימים אלה (יותר מתמיד..).

כל היום קיבלתי SMSים בבקשה לקרוא שני פרקי תהילים להצלחת חיילנו. פרקים קכא ו - קכב.

בהמשך ביקשו להעביר את האסאמס לחמישה אנשים. אז.... אל תשברו!(: תודה.

שבוע מוגן, שקט ובטוח

אני אתחיל ממשהו שבטח ישמע לכם מעט תמוה, אבל אני ניבאתי את כל המבצע הזה.

מאז שסבא שלי ז"ל נפטר, לי ולאחותי יש כוחות שקשה לנו להסביר אותם. לאחותי במיוחד. היא חוזה דברים ולי יש תחושות בטן חזקות שכמעט אף פעם לא מטעות. אבל יש לי גם פה גדול. בפוסט הקודם דיברתי על שרביט קסם... נסחפתי עם זה יותר מדי. בתחילה התנהגתי כמו ילדה בת 6. הפכתי את ידי לשרביט קסם ואמרתי לאימי: "עכשיו הפלאפון שלך יצלצל" והנפתי את ידי (סליחה, סליחה. את השרביט הדמיונית!) והופ. הפלאפון צלצל. אני כמובן צהלתי מאושר (אני מודה שלפעמים ההתנהגות שלי מדאיגה אותי) ואמרתי לעצמי שאני חייבת לנסות את זה שוב. אבל אז חשבתי. "רגע, אולי ננסה להגשים את החלום שלי? להעלים מכאן את הערבים..." הנפתי את ידי ואמרתי: "כל הנפת יד שלי, תעלים מהארץ שלנו ערבי". הנפתי פעם אחת. חשבתי לעצמי: "כן בטח, זה בדיוק מה שהולך לקרות". ואז חשבתי לעצמי: "טוב, נזרום". הנפתי את ידי כמו מטורפת בלי הפסקה, עד שהתעייפתי. באמצע הודעתי לעצמי שאני מעלימה חמאסניקים ולא ערבים חפים מפשע. התנהגות פסיכוטית. זה מלחיץ אותי. אחרי המעשה, גיחכתי על הטמטום הגואה. (כשאני חושבת על זה לעומק, אני מבינה שלגוף שלי פלשה נשמה.. ועכשיו יש כאן שתיים. הן נוטות להסכים אחת עם השניה בד"כ.. אבל יש פעמים שהן מתווכחות אחת עם השניה. מזל שברוב המקרים האחת מרשה לעצמה לדבר והשניה שותקת. ככה רק אני יודעת שאני מתנהגת כמו חולת נפש). בכל מקרה, אחרי המעשה המגוחך () , הייתה לי תחושת בטן חזקה ופתאום ידעתי בלב שלי שכל מה שייחלתי, יתגשם. אבל האמת? מצד שני, ידעתי שאני גם הוזה. מה הסיכוי שזה יקרה, כך באורח פלא ועוד ביום שבת..? צד א' אמר לי: "שבי בשקט", בעוד צד ב' ידע על מה הוא מדבר. זאת אומרת, על מה אני מדברת. 

היום התארחנו אצל אחותי. היא הזמינה אותנו. אחרי הסעודה, ישבנו בניחותא. שוחחנו להנאתנו ואז נשמעה אזעקה עולה ויורדת. גיסי החליט שהוא אלמוות ונשאר במקומו. ביקשתי ממנו להפסיק להתגרות בגורל והזכרתי לו את המשפט: "שומר נפשו ירחק". צריך לעשות את המקסימום כדי להגן על עצמנו או לפחות את המינימום ולא להשאר אדישים כל כך. עם כל הכבוד... ויש הרבה כבוד. זה נורא נחמד להמשיך לשבת וללגום מן התה הזך, אבל לצערנו אנחנו חיים בעולם הזה עם אנשים שליבם מפוצץ ברוע והתנהגות ילדותית [יפה להם לרצות את כל העולם. מה ששלך שלי, מה ששלי שלי. וואלה יופי. אחלה תאוריה. בכלל, כל הקורן שלהם הוא משהו מיוחד. למדתי עליו קצת. מגניב שהקורן שלהם מאפשר ונותן את הלגיטימציה לרצוח, לשקר ליהודים (כי לנו זה בסדר.. אנחנו לא יותר מיצורים שצריך להכחיד ועוד ועוד. בקיצור - נחמד לשמור אצלהם את הדת. אחרי הכל, כל המלחמה הזאת זו מלחמת דת...) ] 

מצחיק שהם כועסים עלינו כל כך. סליחה שכחנו!! איך יכולנו?! אוי אוי אוי. שכחנו שלהם מותר הכל ולנו הכל אסור. להם מותר לפוצץ את האמאמאמא שלנו. אה כן, בעצם יש דבר אחד שכן מותר לנו. מותר לנו להסכים להם לפוצץ אותנו ולחייך כאילו שום דבר לא קרה. מותר לנו להשאר אדישים ולשתוק. אבל אוי ואבוי לנו אם נפעל ונגיב בתגובת נגד. שאללה ישמור אותם. 

מבצע "עופרת יצוקה" הרשים אותי. כל הכבוד לצה"ל שלנו.  אני חייבת לציין שבחרו למבצע הזה אחלה של שם.  

תודה, אלוהים!

כשהדלקנו נרות חנוכה, התפללתי מכל הלב שאלוהים ישמור עלינו, שישיב אלינו את גלעד שליט (שונאת שאומרים לי ש "עם כל הכבוד, אי אפשר שמדינה שלמה תצא להגן על בן אדם אחד". סליחה, אבל אני רוצה לראות מישהו שלא יתנגד להיות שם במקומו. להחליף אותו ולו לרגע.  אנשים מתקשים לשים את עצמם בנעלי האחר. ), שיעלים מכאן לאט לאט (למרות שבבת אחת, זה יהיה נפלא ) את כל האנשים שרוצים ברעתנו, כי סתם בא להם לשנוא אותנו ועוד כל מיני בקשות לעם שלנו. לא ביקשתי הרבה. לא ביקשתי בשבילי. ביקשתי בשביל כולנו. אני בסך הכל רוצה שהעם שלי יהיה בטוח ומוגן. זה הרבה לבקש? תגידו לי... אפילו לא אכפת לי מעצמי כמו שאכפת לי מהעם שלי. זה משהו שמדהים אפילו את עצמי. קשה לי עם כל המצב הזה. ותארו לכם מה זה לראות נפגעי חרדה מול העיניים.. זה משאיר צלקת בלב. אני חושבת על הילדים שפשוט לא יודעים איך לאכול את עצמם מכל המצב הזה. היום בעלה של בת דודה שלי חיקה את האזעקה, כדי להקפיץ את בת דודה שלי. הוא מצליח לחקות את האזעקה יותר מדי טוב. ואתם יודעים מה? לא רק שזה לא היה מצחיק ולא רק שהוא הצליח להקפיץ את אשתו, הוא גם הצליח לגרום לילדה שלו לפרוץ בבכי. היא כעסה עליו נורא. היא בסך הכל בת ארבע וחצי. הוא ביקש ממנה סליחה והיא אמרה לו: "אני לא אוהבת אותך יותר". היא לא רוצה לסלוח לו והיא אמרה שהגננת שלה הסבירה להם בגן שצריך לדרוש מאנשים שמחקים את האזעקה, להפסיק עם זה. כאב לי הלב לראות אותה בוכה ומפוחדת.  היא ואחותה קפצו עליי מאושר כשהגעתי לבקר אותן. הן כל כך שמחו והתגעגעו אליי וביקשו ממני שאבוא לשמור עליהן מחר בגלל כל המצב.  צביטה בלב...

לסיכום -

כל הכבוד לצה"ל! שולחת לחיילים ולכל מי שקשור למבצע ומסייע לנו, חיבוקים חמים. הלוואי ויכולתי לעשות משהו. איך בא לי לשרת בצה"ל ולהיות בקרבי...

למרות שאם לומר את האמת, כאב לי לראות בטלויזיה את הגופות של אנשי החמאס. זה ההבדל בינינו לבינם. עם כל השמחה שלי, כאב לי לראות את זה. הייתי שמחה לפתור את הכל בדרכי נעם. הייתי שמחה אם היינו מצליחים לעשות שלום, אבל זה משהו שבחיים לא יקרה, אם לא נלמד אותם שאיתנו לא מתעסקים (תודה לאל שסוף סוף עשינו משהו. ואיזה יופי שסוף סוף אני מסכימה עם דברי אהוד ברק שהפתיע אותי לטובה.)

שיהיה לכולנו שבוע טוב ומבורך! שבוע שקט, עד כמה שהוא יכול להיות... שבוע שבו נהיה מוגנים ואיתנים!

תזכרו שאין עלינו... ואנחנו מוכנים לעמוד בפני כל מכשול שיציבו לנו

אוהבת אתכם עד השמיים...

עריכה:

נתקלתי בפוסט שהיה לי הרבה מה להגיד עליו. תוכלו לקרוא את הדברים מנקודת המבט שלה. הכוונה בכל אופן מקסימה, אבל נקודת המבט שונה לגמרי משלי.

כתובת הבלוג: http://israblog.co.il/589686

צילמתי את התגובה שלי:

יש כל כך הרבה דעות ואני מעוניינת להציג בפניכם את קו המחשבה שלי. לפעמים זה יכול להאיר לאנשים את העיניים, לפעמים זה יחזור לגרום להם לחזק את דעתם ולפעמים זה יכול לגרום לאנשים להאמין בדעה שלי.

בכל מקרה, המשכתי לשוטט פה בישרא.. נתקלתי בפוסט של ילדה תמימה. לפחות ככה אני רואה את זה. אני לא יכולה להחליט מי הוא מה. תמימות זה דבר יפה, אבל לפעמים צריך להתפכח ולהראות לתמימים את העולם מנקודת מבט קצת אחרת. קצת יותר מבינה (ושוב, אני לא מתיימרת להיות מנהיגה שמבינה יותר טוב מכולם, אבל ברור לי שהיא לא יודעת על מה היא מדברת).

אני לא רואה לנכון לתת קישור לבלוגה, אבל זה מה שהגבתי לה ומהתגובה כבר תבינו את דרך המחשבה שלה ואת דרך המחשבה שלי.