סיבה #356 ל"למה אני משוגע וצריך לאשפז אותי"
ביום ראשון בלילה נסעתי באוטובוס. תיקון - הלכתי חצי מהדרך עד שמצאתי תחנה שהייתי יכול להיות בטוח שעובר בה האוטובוס כי טעיתי בדרך ושמתי לב לזה מאוחר מידי.
חיכיתי לקו 418 באיזור יהודהלוי-אלנבי. איתי בתחנה היו מספר קריקטורות הזויות לחלוטין. היה ההומו שכמה ימים לפני כן נתקענו באותה סיטואציה, ואני די בטוח שניסה להתחיל איתי, אבל יצא בעיקר מטריד בגלל ערימות של איזשהו סם ממריץ.
היה שם איזה סבא שנראה כאילו חזר ממכון כושר, אבל בשעה שתיים בלילה קשה לי להאמין.
היתה שם כוסית ג'ינג'ית בשמלה צמודה שחברה שלה כבר עלתה על קו אחר
היו שם שני חבר'ה שחיכו לאוטובוס שככל הנראה לא היה פעיל באותו לילה, או שאני הטעיתי אותם וחבל.
והיתה שם בחורה עם גלאח. הבחורה עם הבלאח היתה שמנמונת יפה, ונראתה כמו שמישהי שהסיפור בינינו מסובך גם ככה, אבל המבט בעיניים שלה היה שונה.
גם הקול שלה היה שונה, ואני ידוע שהיום אותה בחורה שלה היא דמתה נראית אחרת לחלוטין וגרה בצפון.
והעיניים של זאתי היו טובות, והיה לה קול מתנגן. גבוה למדי, אבל לא מציק.
היא נכנסה לויכוח כשהצהרתי שקו 418 לא עובר היום לפי המוב-איט, ואמרה שהיא ראתה אותו עובר ופספסה אותו, ובטח יגיע עוד כמה דקות.
היא זרעה תקווה בכל דרי התחנה, והנה, כעבור כמה דקות באמת הגיע הקו. מה שכן, התברר שזהו יום השבוע האחרון לפעילותו, ולכן היא נזכרה שהיא צריכה לקנות אופניים.
היא שאלה את האוויר, אבל גם אותי, איפה אפשר לקנות, ונתתי לה כמה אפשרויות. הן היו לה יקרות מידי, ורק מאוחר מידי נזכרתי שקולגה מוכרת את האופניים שלה.
האבסורד הוא שגם ירדנו באותה תחנה. במקור רציתי לעשות ניסוי ולראות אם לרדת תחנה אחרי מקרב אותי הביתה, וראו הפלא ופלא, אכן זה מה שקרה.
והיא גם ירדה איתי באותה תחנה. שדרות ירושלים-נחל הבשור.
היא זרקה לי מבט קטן ועלתה ברחוב ההוא, אבל חשבתי שזה כבר מוגזם והיא עלולה להיבהל, אז לא הלכתי אחריה דרך אותו רחוב, אלא המשכתי לבעש"ט ועליתי הביתה.
עכשיו הנה הסיבה האמיתית - מבאס אותי שלא דיברתי איתה.
כשלעצמו זה נורמלי. התגובה לא.
שקלתי לפרסם סטאטוס בפייסבוק ש"הבחורה הזו והזו, שככה וככה, שכחתי לומר לך שידידה מוכרת את האופניים, אז צרי קשר. אגב, בא לך לצאת לבירה?"
לא עשיתי את זה.
אבל כן שיניתי את מסלול הנסיעה שלי באופניים. אני לא עולה דרך ארליך יותר. אני עולה דרך הבשור. זה התחיל מ"בוא נראה אם העלייה שם קלה יותר, אבל כבר אז קצת ידעתי שזה לא זה.
וכשנכנסתי לרחוב ההוא מיד העיניים החלו מחפשות אחריה. אולי היא תצא פתאום לזרוק את הזבל, או סתם תשב לסיגריה של שקט.
יש אפילו דירת גג קטנה, כאילו תוספת עץ על בניין דירות, שהחלונות בה צבועים ותמיד יש בה אור, ואצלי בראש היא גרה שם. לבד.
שותה תה באמצע הלילה ומציירת או כותבת, או שניהם, או משהו. אבל עושה קסמים מדהימים.
אם אראה אותה שוב אדבר איתה.
אולי ביום מן הימים גם אספר לה את כל זה. אבל רק אחרי שתכיר אותי וכבר תדע שאני פסיכי, שלא תיבהל.
on the off chance שהיא קוראת כאן [על מי אני עובד?], תדעי שיש לך בירה אצלי.
וזו עוד סיבה לכך שצריך לאשפז אותי.
סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
