העניין הוא שזה גם תקף לגבי בנים, וכן, אני משתדל להיות בנדם כמה שיותר טוב.
אני מנסה לעזור לאנשים, לפחות להבין אותם קודם, כדי שאוכל לעזור אח"כ, ומנסה להיות נחמד, ולעשות מה שטוב לאחרים. אפילו על חשבוני.
אתמול הייתה הפעם השניה שעשיתי דבר כזה. ואני כל כך מדוכא עכשיו. הסיכוי היה קלוש מלכתחילה, אבל עכשיו הוא אפסי. לגמרי.
ואף אחת לא נותנת לי חיבוק.
העניין בלהיות נחמד וטוב, היא שאם אתה נופל פעם אחת, ישר ירשמו לך את זה, אבל אם אתה שמוק, ופתאום עשית משהו נחמד, מיד יגידו לך יפה ויתנו לך קרדיט.
והבעיה עם להיות הפסיכולוג של כולם זה שכולם חושבים שהכל בסדר, גם כשאתה אומר שלא. כי הרי אתה צריך לעזור להם, והם? מה הם חייבים לך?
עכשיו אני מבין איך הרגשת אז, כשהקאת את נשמתך למעלה. באמת שעכשיו אני מבין.
אני מרגיש מבודד, בודד, ושזה אף פעם לא יגמר, לא משנה מה אעשה. עכשיו זה התור שלהם. שלהן.
ולי כבר אין תקווה שמישהו ירים את הקובייה.
סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
