קודם כל ולפני הכל, אני מצטער שאני הייתי כזה נודניק היום. באמת שאני לא ככה בד"כ, אבל ההרגשה הזאת של חוסר ודאות, ומן... מן "she loves me, she loves me not”, קיננה בי יותר מידי זמן והי סופסוף התחילה להיעלם ועכשיו היא חזרה.
ואני מצטער על הטון שבו אמרתי "ביי" בסוף שיחת הטלפון האחרונה. אני בדיכאון, ואני לא ידעתי אם שמעת או לא, או אם בכלל הקשבת. אז אני מצטער, זה באמת לא היה מכוון אלייך.
פשוט לא קרה לי הרבה שאני נדלקתי על בחורה כל כך מהר. בד"כ לוקח לי בין כמה ימים – לכמה חודשים, להבין שאני באמת רוצה מישהי, ועד אז כבר מאוחר מידי. ואיתך זה לקח משהו כמו רבע שעה אחרי שפגשתי אותך.
ואני יודע שזה מן "אני לא יודע הרבה אבל אני יודע שאני רוצה את זה", וכן, אני מניח שזה פתאומי ומוזר כזה, אבל זה ככה. ואני לא מפסיק לחשוב עלייך מאז המפגש.
בהתחלה זה היה קו מחשבה של "ארג, אני רוצה אותה. מעניין אם היא רוצה אותי..." ואז זה התחלף ל"אוף, אני רוצה אותה. היא בטח לא רוצה אותי..."
וזה רק כי בקטעים כאלה אני בד"כ פראנואיד, אבל זה עובר.
[ו-כן, אני מודע לזה שזה קצת מוזר, או, ענארף... מלחיץ שמישהו בא ואומר לך משהו כזה (תקני אותי אם אני טועה), ועוד בצורה כזאת, של מן מכתב עקום ומוזר. אבל ככה אני מארגן לעצמי את המחשבות, ולא רציתי לאבד את כל מה שיש לי להגיד לך.]
וזה ספק בכוונה ספק לא בכוונה שרציתי לדבר איתך כל כך היום. ידעתי שאת נוסעת לפנימייה ושאני בטח אוכל לדבר איתך רק בסופ"ש הבא, במקרה הטוב, אז לא רציתי לדחות את זה עד כדי כך. להסתובב במצב כזה יום שלם זה לא נעים, שבועיים זה סיוט.
אני רק רוצה שתדעי שאני חושב עלייך כל הזמן מאז המפגש. ושאני באמת לא ככה בד"כ. אבל זה באמת לא מצב שקורה לי בד"כ... אז, מצטער אם הייתי נודניק היום. זאת לא הייתה הכוונה.
תגיבי לזה, בבקשה.
אני רוצה לדעת. נמאס לי מההרגשה הזאת.
סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
