"Experience is what you get while looking for something else". Federico Fellini |
כינוי:
אופטימיוז (זהר) בן: 46 Skype:
zohar.ma 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2005
פעולת גומלין
במרץ שעבר כתבתי את אינטראקציות.
יצא לי לקרוא את זה שוב ואני מרגיש שהשתניתי.
פחות איכפת לי מה חושבים עלי. פחות איכפת לי לדבר עם אנשים. פחות איכפת לי להוציא מעצמי החוצה.
הבטחון שלי עלה.
מדהים מה שיכול להשתנות בבן אדם בשנה.
כמובן שאני עדין לא כמו שהייתי רוצה להיות.
אבל בכל זאת, אני מרגיש את השינוי שעברתי. את העבודה שעשיתי. את הליכוד שבתוכי.
(................................................................................................ועם הרבה הרבה מרץ ;-)
וברצינות.
כתבתי שם שאני מרגיש שבשלב מסויים התאפסתי ושאני לומד את הכל מחדש.
אני מניח שהטיול זה מה שאיפס אותי. השתניתי מאוד ממה שהייתי לפני. גדלתי. התפתחתי. עברתי דברים.
בטיול הנחתי הכל מאחורה. שכחתי ממה שיש והיה בארץ.
הגעתי להודו. לבד. אמנם פגשתי חברים מהארץ (ובמיוחד את הידידה) אבל אז עזבתי אותם והמשכתי לבדי. פגשתי אנשים חדשים וטיילתי איתם. עזבתי אותם וטיילתי עם אחרים.
רוב התקופה בסך הכל הייתי עם עצמי. קראתי. כתבתי. ציירתי. צילמתי. ניגנתי. עשיתי מדיטציה. עשיתי יוגה. נהייתי צמחוני... והתהלכתי לי בארץ ההררית ההיא.
לא נקשרתי להרבה אנשים שם, חוץ מכמה אנשים מסויימים מאוד שנהניתי להיות איתם. לא היה איכפת לי מבנות. לא חשבתי על סקס. לא רציתי מסיבות. לא רציתי קראחנות. רק רציתי להרגע. ללמוד את עצמי.
וכנראה שזה מה שעשיתי.
הרגשתי מאוד קטן שם. לא הרגשתי מלך העולם. לא הרגשתי מלך בדולינה. זו מדינה ענקית עם מיליוני אנשים וחיות. ג'ונגלים מטורפים ומטרפים. נחלים ומעיינות. הרים וגאיות. שלגים ומדבריות. מי אני מול כל העולם הזה? אבל בכל זאת הרגשתי שאני יכול לעשות הכל. ועשיתי כל מה שרציתי.
בשלב מסויים הפסקתי גם לעשן ג'ארס. לפני זה הייתי מעשן כל כך הרבה שיום אחד החלטתי שזהו. והפסקתי. כמובן שסיגריות המשכתי לעשן...
סיימתי את הודו והמשכתי לתאילנד. הופה לקו פנגן...
שם הוצאתי את כל מה ששמרתי בהודו: השתכרתי. הייתי במסיבות. אכלתי לא יודע מה. בקיצור קילקלתי את כל הדיטוקס שעברתי.
בשלב מסויים עישנתי ג'וינט. פעם ראשונה אחרי חודשיים.
לילה. אני ושתי בחורות שהכרתי שם יושבים, מעשנים על המיטה בחדר שלהן. (עם אחת מהן אני בקטע).
מדברים, צוחקים, ואני לאט לאט נכנס לי לעולם שלי... מתחיל לחפור בתוך המוח. חופר וחופר וחופר. ולא מצליח לצאת החוצה. הם מסתכלות עלי כאילו אני משוגע. כבר חצי שעה (אולי שעה?) שאני בוהה בקיר ולא מגיב. לרגע מתאפס, אומר שאני בסדר, וחוזר לחפור בתוך המוח. (עוד חצי שעה?) חושב מחשבות ובוהה בקיר.
המחשבות לא היו טובות. דיכאוניות שבכלל לא עושות לי טוב. אני ב- loop בחפירות. בראש אני חושב שלא משנה מה נעשה הכל יהיה בסוף אותו דבר. אין מוצא. אין בחירה. אין ברירה. זה מוריד אותי כל כך למטה שזהו, אני לא מוצא יותר סיבה לחיות. לֶמַה? זה מעגל אינסופי שלעולם לא מסתיים. אנחנו חיים ומתים וזה לא משנה ולא מוסיף כלום. למה ללמוד? למה לטייל? למה לעבוד? זה הכל בזבוז זמן ואנרגיה. אני לא רוצה את זה. אין לי כח לזה. אני מעדיף כבר לגמור את זה עכשיו.
והבנות מסתכלות עלי, אולי צוחקות, אולי מפוחדות, אבל בטוח לא רואות את מה שעובר לי בראש. רק את הבעות הפנים שלי. הן מתפשטות, מתלבשות. ואני בשלי, לא איכפת לי. אני בתוך הראש - המום.
בשלב מסויים אני קם. "אני הולך" אני אומר להן.
יוצא מהחדר.
כבר ידעתי בראש לאן אני הולך.
לקחתי את הטוסטוס ששכרתי כשהגעתי לאי ועליתי לכיוון ההרים בצפון.
אתמול הייתי שם. היינו על הצוק. לשם אני רוצה להגיע.
אמצע הלילה. הכבישים ריקים. ואני על הטוסטוס, נוסע. יחף, בגופיה ומכנסים קצרות.
השמים נקיים לחלוטין. רואים את שביל החלב בבהירות. הירח עוד מעט מלא לחלוטין. עצים משני הצדדים והדרך במעלה הגבעות עם אור הפנס מלפנים. הרוח מלטפת לי את הפנים ואת הגוף.
אני נוסע ונוסע. זו לא נסיעה קצרה.
ואני מדמיין בראש: אני נוסע עם הטוסטוס עד קצה הצוק, שם גז ועף לתוך המים הגועשים למטה.
זה מה שאני רוצה לעשות, להעלם בתוך המים.
מלמעלה, בצפון, ליד פסגת ההר, יש עננים. אני מסתכל עליהם. הם שחורים יותר מהלילה. אני ממשיך.
מועקה יושבת לי בלב. זה קשה לי אבל אני ממשיך.
פתאום אני עוצר בחריקה.
יש עוד זמן עד הפיסגה. אני מסתכל למעלה ואני רואה שאני ממש מתחת לקו של העננים. הם ממש חותכים את השמיים. הצד שממנו הגעתי בהיר ונקי. הצד שאליו אני נוסע שחור.
מחשבה עוברת לי בראש: אם אני עובר אני הולך לצד האפל.
הרגשתי כאילו זה הגבול בין הטוב והרע. אם אני עובר את הקו הזה זה הסוף של החיים שלי. נשארתי שם דקות ארוכות בוהה בשמיים. חושב.
"לא" אני אומר לעצמי בקול רם. זה עדין לא הסוף.
אני לא עובר. אני לא עובר לצד האפל.
עליתי על הטוסטוס וירדתי בחזרה.
יש יציאה ימינה. אני סוטה מהכביש ומגלה דרך חצץ משופעת אל היער. לא איכפת לי מכלום. לא יודע מה יש שם אבל זה הכיוון שאליו אני צריך ללכת. זה היה קשה והשיפוע חד.
הטוסטוס גונח ואבנים עפות מימין ומשמאל. ואז הוא נכבה.אני מנסה להתניע ולא מצליח. עוד פעם... לא עובד. אין לי כח להחזיק אותו. אני תשוש.
אני עוזב אותו ועולה ברגל במעלה הדרך. לילה. חושך. מזל שהירח מאיר על אבני החצץ. הן דוקרות אותי בכפות הרגליים. הציפורים מתחילות לצייץ.
השביל נכנס לעובי היער. אני ממשיך ללכת.
אז השביל נפתח.
אני בקרחת יער ענקית.
אני הולך לאמצע ומסתכל מסביב.
אני על גבעה באמצע היער, העצים מסביב בקו אופקי אחד, רואים רק את הצמרות שלהם. השמיים פרושים מעלי באופן מדהים ואפשר לראות את כל מה שיש שם. כל כוכב קטן וירח גדול. מאיר. אין שום דבר אחר. אין שום רעש אנושי. רק דפיקות הלב שלי והקולות של חיות הלילה. אני פורש את הידיים למעלה, מקבל את האנרגיה של הכל.
פתאום אני מתחיל לחייך. חיוך קטן.
החיוך גודל וגודל והופך לצחוק והצחוק עולה ועולה ואני מוצא את עצמי צוחק בקול רם. אין לי מושג למה אבל אני צוחק וצוחק באמצע הקרחת יער הזאת.
אז מה אם זה loop? אני חי את החיים שלי. כל העולם מסתובב לו ב- loop אחד גדול אבל החיים שלי זה מה שאני עושה מהם. אני יוצר את חיי. אני האלוהים של עצמי. אני פה בשביל להגשים משהו. אני פה בשביל לחיות.
אני ממשיך לצחוק בקול רם.
אף אחד לא יכול לשמוע אותי. אף אחד לא יכול לראות אותי.
(האם אני קיים?)
אני מסתובב סביב עצמי כמה פעמים בידיים פרושות. מרגיש את הרוח, נושם את הריחות.
אני עוצר ונרגע.
לוקח נשימה עמוקה וצועד בחזרה אל הטוסטוס. חיוך מרוח לי על הפנים.
אני מסובב אותו ומדליק. הוא עובד. מוליך אותו לעבר הכביש. הפנס מאיר לי את הדרך. אני רואה עקרב צהוב עובר מולי, מזכיר וגורם לי לחשוב מה יכול היה לקרות לי.
אבל לא איכפת לי.
אני חי.
כל זה קרה לפני שלוש שנים, כמה ימים לפני כניסת שנת 2002.
שם התאפסתי.
אולי אפשר להגיד שנולדתי מחדש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
