כינוי:
אופטימיוז (זהר) בן: 46 Skype:
zohar.ma 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2005
אבא
קראתי אצל בנו וזה עשה לי לחשוב.
לחשוב על אבא שלי ומה אני חושב עליו. מה אני מרגיש כלפיו.
וכמה שזה מצער, זה לא הרבה. אבל, במחשבה שניה, אולי זה הרבה מאוד.
מעולם, חוץ מבשנתיים הראשונות לחיי, לא חייתי עם אבא שלי. הוא עזב את הבית ועבר לחו"ל, וכל שראיתי ממנו היה כמה שבועות בשנה כשהייתי נוסע לביקור.
הפעם הראשונה שהוא חזר לארץ היתה בשביל הבר מצווה שלי, שכל כך התרגשתי שהקאתי בדרך לשדה.
אז עוד הייתי קורא לו "אבא", אבל אף פעם לא הרגשתי נוח עם זה, היום אני קורא לו בשמו.
אמא שלי, בתור אשה חזקה ופמינסטית טובה, תכננה את הבר מצווה שלי בבית כנסת רפורמי, וזאת כדי שהיא תוכל להעלות אותי לתורה. היא לא חשבה שלאבי, שלא דאג ולא גדל אותי אף פעם, מגיעה הזכות הזאת. אז עוד לא כל כך הבנתי את זה. היום אני מעריך את זה מאוד.
ביום ההולדת שלי הוא התקשר, ומה שמפתיע זה שהוא גם התקשר ביום שלפני. אני לא זוכר מתי דיברנו בטלפון יום אחרי יום. בדרך כלל זה בכל חצי שנה, כשאחד מאתנו נזכר פתאום שהשני קיים. הוא סיפר לי שהוא היה בבית חולים, בגלל הסכרת. זאת הפעם השניה שהוא היה בבית חולים, ואני רק שומע על זה אח"כ. פעם קודמת היתה לפני שנסעתי לבקר אותו בדצמבר-ינואר של השנה הקודמת. אני מרגיש שאני צריך לדעת מזה, שאני צריך לדאוג יותר. שהוא צריך להגיד לי. אבל הוא לא רוצה. הוא לא רוצה לגרום לי לדאוג יותר מדי. אולי הוא עושה את זה כי הוא פוחד לפגוע בכבוד שלו, אולי הכבוד שלו זה הדבר האחרון שנותר לו.
תמיד הוא מדבר על כמה הוא רוצה לחזור לארץ, כמה בארץ הכל יותר טוב, כמה הוא מצטער שהוא בכלל עזב. אבל זה תמיד נשאר בגדר הדיבור. הוא נשאר באותו מקום, עושה את אותם דברים.
זה מצער אותי לחשוב אם משהו יקרה לו, אם אני יאבד אותו יותר ממה שהוא כבר אבוד בשבילי. שהדמות שלו, שקיימת אי שם, לא כל כך רחוק, אבל לא מספיק קרוב, תעלם.
זה לא עושה לי טוב.
שני אחיי נולדו מאב אחר, שהלך לעולמו כשהם היו ממש קטנים. הם מעולם לא הכירו אותו ובשבילהם, כשאבא שלי חי בבית הוא היה כאב. את האמת, אני מרגיש שהוא גידל אותם יותר מאשר שהוא גידל אותי. שהוא היה אבא שלהם יותר משהוא היה אבא שלי (מה שנכון לגבי היחס במספר השנים בהם הוא היה איתם לבין השנים שהוא היה גם איתי). אבל הם כבר בכלל לא בקשר איתו, והקשר היחידי הוא דרכי.
במידה מסויימת אני מרגיש יותר קשר לאביהם של האחים שלי. אפילו שכבר עברו יותר מש-35 שנה מאז שהוא נפטר, הוא תמיד היה אצלנו בבית. תמיד היה דיבור, חיפוש ותהיה. תמיד היה קשר. במידה מסויימת אני מרגיש שאני יודע מה זה להיות בן שכול. זה כאילו שיש לי שני אבות, שניהם לא העניקו מספיק, אבל שניהם שם מבחינה מסויימת.
כואב לי, לעומת זאת, ההרגשה זה נותן לאחים שלי. שיש לי אבא שהוא חי, שהוא קיים, ושאני לא מוציא את המיטב מהקשר הזה. שאם זה היה מצבם אולי הם היו משתדלים יותר. אבל אני לא יכול, זה לא אותו דבר, ואפילו שהוא חי, ואולי אני צריך להודות על זה, אני לא יכול להתקרב.
אבל זה לא רק אני, הוא לא נותן לי להתקרב. אני יכול להגיע לביקור ולהיות שם שבועיים-שלושה, חודש לפעמים, שזה יהיה נחמד ושנלמד הרבה אחד על השני, אבל זה תמיד קר במידה מסויימת. אני מרגיש כאילו אני צריך לעשות את זה. זה כואב לי אבל זאת ההרגשה שלי. והוא, מצידו... אני לא יודע מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. בביקור האחרון שלי (ראיתי אותו אח"כ בארץ, בחתונה של אחי הגדול), ניסיתי לדבר איתו על זה. להתקרב יותר. הרגשתי חזק נפשית במידה מסויימת לקחת את העניינים לידיים. אבל זה לא עזר, הוא התחמק וצחק, והשתמש בכל הסרקסטיות האפשרית כדי להפוך את זה למשהו אחר. משהו שלא היה שם. ואני רק רוצה ללמוד אותו, להכיר אותו יותר מאת הכלליות שאני מכיר. יותר מללכת לטייל ולשמוע מוסיקה. יותר מלבנות מודלים של ספינות ולהשיט אותן באגם. יותר מלהרכיב מחשבים ולהכין אוכל ביחד.
אני מפחד שהזמן אוזל ושאם זה לא יקרה בקרוב, זה לא יקרה בכלל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
