כינוי:
אופטימיוז (זהר) בן: 46 Skype:
zohar.ma 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כולנו נפגעי טרור
היה נורא עצוב לי לקרוא היום בהארץ
שמשפחות הרוגי שפרעם לא יוקרו כנפגעי פעולות האיבה, וזה בגלל שהחוק מעניק
הכרה רק למי שנפגע מפעולות איבה של "כוחות אויב". במקום, הם יקבלו פיצוי
כספי חד פעמי.
כמובן שעדן נתן-זדה, לא נחשב כמי שמשתייך לכוחות אויב, הוא היה חייל, וכמו
יגאל עמיר, האמין בכל ליבו שהוא עושה זאת למען בטחונה של מדינת ישראל.
רק עכשיו נזכרים חברי העבודה שכדאי לשנות את החוק, לחוק שיגדיר "כנפגע
פעולות איבה כל אדם שנפגע כתוצאה מפעולה שמטרתה לסכל את מדיניות הממשלה או
שהוא או רכושו נפגעו עקב השתייכות לאומית, אתנית או דתית".
משפחות הקורבנות לא מעוניינים בסכום החד פעמי שהציעו להם, להם מדובר בסוגיה עקרונית.
אחיו של אחד הנפגעים אמר כי "משמעות ההחלטה (של הועדה הבין משרדית), כפי
שאנחנו מבינים אותה, היא שעל פי החוק מה שהיה בשפרעם זה לא טרור ולא פעולת
איבה, אלא תקרית שהיו בה נפגעים והמדינה תפצה את הנפגעים בסכום מסוים, חד
פעמי, וממשיכים הלאה".
עוד מכשול בדרך של ישראל להיותה מדינה דמוקרטית של כל יושביה.
| |
קבלו את הגורו, עמוס עוז
"בכל היצירות: איוב, פאוסט, מקבת - השטן תמיד אותו שטן. קר, נחוש, מהרס
אמונה ואהבה", אמר עמוס עוז בנאומו אתמול, כשקיבל את פרס גתה בפרנקפורט.
"היינריך היינה הבין היטב מהו. הוא כתב - קראתי לשטן והוא בא: לא מכוער, לא צולע, אלא מקסים, בשיא חייו, איש העולם הגדול, משכיל, ותמיד מדבר גבוהה-גבוהה בשם כנסייה ומדינה".
עוז מסתמן לי כגורו חדש. הוא לא מפחד להגיד את מה שהוא חושב על העולם
המודרני, הקפיטליסטי, המתחבא מאחורי המושג השנוא: הפוסט-מודרניזם, המקום
בו הכל מתקבל. איבדנו את דמותו של הרוע במסווה של אנשים שרוצים לעזור לו
ובעצם עוזרים לעצמם.
"השטן צומח מן הכאב האנושי. אני אישית מאמין שכל יצור אנושי מבחין בין טוב
ורע. כולנו אכלנו מעץ הדעת. קשה להגדיר טוב, אבל לרע יש ריח משלו. והנה, הזמן המודרני שינה את כל ההבחנות. טשטש בין הטוב לרע, והכחיש את קיומו של הרע.
הכל עניין של נסיבות, אמרו לנו. או פסיכולוגיה או כלכלה, או מוצא אתני -
כולנו מריונטות בידי אלה. הנסיבות, אומרים לנו מדעי החברה, הן האחראיות
להחלטות האדם, ובעיקר לסבל האנושי. על הטשטוש הזה נוסף אחר כך עוד רובד.
הפלורליזם".
"נפתחה אליפות העולם בקורבנות. פיטרו את השטן, אבל הוא לא מובטל. המאה
העשרים היתה הזירה הגרועה ביותר של הרוע המוחלט, הטכנולוגי, שהתחפש לנאור,
לפוקח עיניים, למתקן עולם. הפוסט-מודרניזם פטר מאשמה קבוצות שלמות.
אנשים רגילים חפים מפשע, מיעוטים תמימים ונפגעי משטרה שונים הם קורבנות
טהורים. בגן הילדים הגלובלי אין עוד אשמים, פרט לממסד. אין עוד מקבת, יגו,
פאוסט. רק ממסד. זהו - קיטש מוסרי".
עמוס עוז לא בא לתקן עולם. הוא בא להזהיר על פי מה שעברנו את מה שאנחנו
עוברים עכשיו. הוא מדבר גבוהה-גבוהה, ונותן אנקדוטה לקראת סיום:
“הייתי רוצה לספר לכם שמי ששיחרר (את היהודים) היו פעילי שלום עם שלטי 'נו
מור וור', אבל האמת היא ששיחררו אותם חיילים נושאי נשק וחובשי קסדות.
אנחנו, לוחמי השלום בישראל, לעולם לא שוכחים זאת. כדי לגרש את הרוע
מוכרחים לפעמים להשתמש בכוח".
אפשר לקחת את זה להתגשמות רעיון של מהפכה חברתית.
הציטוטים נלקחו מכתבתה של אבירמה גולן בעיתון הארץ.
| |
איפה החלוציות?
פעם היו פה חלוצים.
אנשים שבאו מכל העולם לארץ. חלקם ברחו ממולדתיהם, חלקם עזבו אותם. כולם באו לארץ כדי לבנות אותה, לחדש את מה שהיה פה, ולהקים את מה שצריך. לגרום לה להיות מדינה מטופחת שמסוגלת להכיל עם.
אנשים אלה עזבו את מולדתם ובאו לכאן חסרי הכל, הם הבינו שהם צריכים להתחיל מההתחלה, לבנות את מה שאין פה, ולשכוח את מה שהיה.
הם ידעו שהם לא יוכלו לעשות זאת לבד, זאת היתה תמיכה הדדית. החלוצים הבינו שהארץ מגיעה קודם, רק אחר כך מגיע הפרט.
ככל שהתפתחה הארץ וגדלה, כשהגיעו יותר עולים חדשים שכבר מצאו ארץ "מוכנה", כשעולים אלה הפסיקו לקחת חלק בבנית הארץ והתיישבותה, אלא היו נתונים לחסדי הממשלה, פחתה החלוציות העברית. החלוציות הפכה ללאומיות. ההתיישבות הפכה מיישוב הכרחי ונחוץ, ליישוב ארעי על בסיס שמירת הגבולות.
בנוסף, בני החלוצים, בני המתיישבים, חונכו בקלות ראש, בידיעה שהוריהם עבדו קשה כדי להקים את הארץ, אך קיבלו את המדינה כמשהו קיים. עם הרבה חינוך על מסורת החלוציות, אך בלי הרבה עבודה מעשית, הם שכחו מהערכים שהביאו להקמת הארץ. גם רוב החיילים משרתים בצבא לא כי הם רוצים, אלא כי הם צריכים. פעם זה היה ערך חלוצי.
העולים ובני החלוצים גדלו כשהמדינה היהודית כבר עמדה על רגליה, הבירוקרטיה השתלטה ולא היה מקום עוד לחלוציות עצמאית. היה מקום רק למציאת המקום האישי במשק ובחברה.
אנשים בארץ רואים את עצמם כיהודים, כישראלים החיים בארץ היהודית היחידה בעולם. "זאת המדינה שלנו ואין לנו מקום אחר ללכת אליו". ואולי, על בסיס משפט זה, אם היה לנו מקום אחר ללכת אליו, כנראה שהיינו הולכים. אנשים (ואני ביניהם), עוזבים את הארץ כדי לברוח, כדי להצליח, כדי להתפרנס, כדי לשכוח.
איכפת לרוב היהודי מגבולות המדינה בה אנחנו חיים, אבל לא איכפת לנו ממה שקורה בתוך המדינה שלנו. מהחינוך הלקוי, מהשתלטות חברות זרות על חברות ישראליות, על אבדן ההון המדיני.
הפכנו למיני-אמריקה. גם להם היו חלוצים. אנשים שהקימו את המדינה מאפס, עברו ממקום למקום כדי למצוא חלקת אדמה טובה, מים זורמים ורצון לחיות ולהקים משפחה.
רק שם הם לא ראו את עצמם כעם בזמן החלוציות. זה היה מצב של הצלחה אישית. רק לאחר מכן הם הפכו להיות עם. עם לאומני פטריוטי מבחוץ, ללא כל זיקה אישית מבפנים.
אך משום מה רוב האנשים רואים באמריקה משהו טוב, מין נקודה כזאת לשאוף אליה. זה לא צריך להיות כך (אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).
חוץ מהיותינו ישראלים או יהודים אין שום דבר שמקשר אותנו אחד אל השני, רובם חושבים שזה משהו גדול באמת אבל זאת זיקה מאוד צרה. אין שום דבר בחינוך שלנו שמקשר אותנו אל האנשים שמסביבנו. הצעירים גדלים על אהבה עצמית ללא כל קשר לזולת, בחלוקה לקבוצות קטנות, ובמלחמת קיום. רק כשבא אויב מבחוץ אנחנו מתאחדים תחת הכותרת של להיות יהודים ושכולנו ישראלים. ברגעים של שלום מבחוץ אנחנו קמים אחד נגד השני. משנתו של רב כנגד משנתו של שר, תרבותו של עולה אחד כנגד תרבות של עולה אחר, תושבים של עיר אחת כנגד תושביה של עיר אחרת, התנהגותו של גבר אחד כנגד התנהגותה של אישה אחת.
הרבה טעויות נעשו במהלך חמישים השנים שמדינת ישראל קיימת. טעויות של מדינה קטנה שחושבת שהיא גדולה. טעויות של מפלגה שחשבה שהיא צודקת בהכל. טעויות של של שכחה ממה שהיה כאן קודם וקבלה של המדינה כמו שהיא. בלי הידיעה שיש מקום לשינוי.
המדינה הזאת נבנתנה בידיים במאה וחמישים השנים האחרונות. היא עדיין רכה וצעירה, וכל דבר קטן עלול לזעזע אותה. מרוב הגנה מהאויבים מבחוץ (ואולי הרצון להלחם כנגד אויב מסוים, בכדי לאחד את התושבים בפנים), שכחו ראשי המדינה למצוא דרך קונקרטית, אמיתית, כדי לשדך בין הצדדים המקיימים את המדינה הזאת.
עד לפני רגע אחד היינו ביחד, צד אחד כנגד צד אחר. אך ברגע של כמעט שלום, אנחנו נשברים לרסיסים ונכנסים למלחמת אחים.
וזה קורה לא רק בין צד אחד על המפה הפוליטית אלא כל הזמן במפה האזרחית.
אנשים שמתנהגים בזילזול אל החיים של משהו אחר.
אם פעם היינו עם אחד שרצה לגדול ביחד, היום אנחנו קבוצה של אנשים שרוצים לדחוף אחד את השני למטה כדי להגיע למעלה.
דינדין הקדושה חזרה אל עולם הבלוגים בפוסט על אלימות ומרגי בפוסט על שואת ההתנחלויות.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
