פעם חשבתי שאני מבינה משהו מהחיים שלי

אין כמו להתעורר עם שחר של בוקר חדש כשהטוחנת האחורית שולחת איתותי הזהרה. זה בגלל הפסקזמן, ימח שמו, אני תובעת את עלית, ובנתיים מצחצחת שיניים, לסלק את חיידקי העששת האחרונים, וחוץ מזה זה תורם לי שלווה פסיכו-סו-לוגית. אך אבוי, כעבור שעה קלה מתחדש הכאב והפעם הוא גם דופק וגם מקרין. אני בוכה, אמא אובדת עצות, השכנה תורמת חפיסת אופטלגין, אבל אני הייתי מעדיפה פטיש קטן ישר להמיספרה השמאלית של המוח, אם אפשר.

מ-144 ביקשתי את הכללית, נתנו לי קו מידע קולי, שמאוד עזר לי להגיע לרמות עצבים שלא הייתי צריכה ממש. הפקידה השניה ב144 כבר חטפה צעקות, ורק השלישית הצליחה לעזור. מטומטמות.

"אני צריכה מרפאה עם גז צחוק" התרעתי בפני קובעת התורים "זה בדרך כלל רק במרפאות ילדים.. בת כמה את?" 24, ואני עצבנית" צחקה עלי. תתקשרי הביתה מותק, אמא שלך מתה.

המרפאה-עם-גז אמרה לי לבוא מהר. באתי מהר. הראש שלי מתפוצץ, את השיניים, לעומת זאת, אני כבר לא מרגישה. האופטלגין נבלע ונעלם במערכת העיכול בלי להשאיר עקבות, גם הכדור השני. אחרי רבע שעה של עילפון קל בחדר ההמתנה, התחלתי להרגיש שלא כואב לי יותר, אני רק רוצה לקחת תת מקלע קטן וחמוד ולירות בכולם, שיהיה פה שקט. חצי שעה, שעה, אני כבר ב YELLOW ALLERT, היא לא תחזיק מעמד עוד הרבה זמן, קפטן. תעשו משהו, תעשו משהו, תעשו משהו, אני עוד פעם בוכה. יוצאת אחת, קוראת לי, תמלאי טופס. אני אכנס בעשרים דקות הקרובות? לא. אז תלכו להזדיין. אמרתי והלכתי. שילכו להזדיין. אין בעולם כאב שיניים שאי אפשר לפתור עם חפיסת אופטלגין וכמה שוטים של וודקה.

כשהגעתי הביתה, רק בשביל השקט הנפשי, הרמתי טלפון לפקידה חני (כיים?) ושאלתי אותה בעדינות האופיינית לי אם זה נראה לה בסדר שבאתי דחוף וחיכיתי שעה ולא התייחסו אלי. היא אמרה שאם חשקה נפשי להתלונן, אז בשלוש יבוא האחראי מרפאה. "יש לך ילדים חני?" שאלתי בנחמדות, "לא" היא ענתה (מה את עונה) "אז אני מקווה שכשתלדי זה יהיה על המדרכה באמצע הלילה, שלושה ילדים במשקל 4 קילו, עם מצח של שור, בלי אפידורל, אולי אז תביני איזה כאבים הרגשתי כשנתתם לי לחכות" ניתקתי. בת זונה, אמא שלה זונה, אבא שלה יונה, בהמה רב שומנית והר אדם. יש לי המון עבודה, אין לי כוח להתחיל. אולי אחרי שאני אתאבד.

 %*&#@ סמים!!תנו לי סמים!!! %*&#@

נשארו לי רק עוד 9 כדורי אופטלגין

טיפות הרסקיו פג תוקפם באוקטובר 2002 (אה, טוב. )

אבל הרצפה קרירה ונעימה, ואם דופקים בה את הראש כמה פעמים העולם נראה אחרת לגמרי.