פעם חשבתי שאני מבינה משהו מהחיים שלי

אני רוצה להיות קצת יותר עליזה אבל לא הולך לי. השיניים שלי כבר קורסות, אני באמת לא רוצה להתלונן, ניסיתי להתעלם מהן כל היום, אבל אי אפשר לעשות את זה בלי כדורים, וכדורים מועכים אותי. כרגע מונחים על שולחן המחשב שלי בסדר מופתי אופטלגין, אקמול, אופטלגין נוזלי (רק עכשיו גיליתי שזה אופטלגין, חשבתי שזה נורופן. אני יכולה להישבע ששאלתי את הרוקחת מה עדיף- נורופן או אדוויל. מאיפה היגיע האופטלגין?) וגם טיפות רסקיו חדשות. אמא שלי אומרת שכבר רואים שיש לי שם מוגלה, ובטח יעקרו לי, שזה בדיוק מה שרציתי לשמוע עכשיו.

והיה לי יום ממש נחמד, אומנם קמתי מוקדם (עשרים לעשר זה מוקדם) אבל עד הצהריים רק ישבתי על הערסל, שיחקתי עם הכלב, וקישקשתי עם הח'ברה. קבוצת המדריכים היום כללה את יעל "המתחתנת" (עוד חודש היא תהיה יעל "הנשואה") בת 27 עם תואר באדריכלות, שעוסקת כיום בגזירת צלופנים על הדשא. אלון, בן 22 נדמה לי, להטוטן שעוסק בפיצוח אגוזים על הדשא, וטל, אמן בכל מיני דברים, גם בן 27, עושה מסכות מגניבות וציורי קיר ובנתיים מגלגל דשא על הדשא. הפעילות היתה בשדרות, בית ספר דתי תורני, ולכן נאלצנו לבוא בחצאית-על-ג'ינס, ביר אל זית FASHION. אבל היה כיף, ילדים חמודים וממושמעים, עשיתי שתי סדנאות לכיתות א' וב' שעברו חלק, ואחר כך עצרנו במקדולנדס על חשבון הברון, ועשינו קצת צחוקים ושיגועים. לא היה ברכב רדיו, אז כל הדרך שרנו שירי ארץ ישראל יפה, ובדרך חזרה עשינו תחרות בדיחות לא מצחיקות, ניצחתי ובגדול. בעיקר בזכות בדיחת הדובים

אבא דוב קוטב ודובי קוטב הלכו בקוטב, אז הדובי הקטן שואל את אבא- אבא, אולי אני דוב פנדה? לא, אתה דוב קוטב. אולי אני דוב קואלה? לא, דוב קוטב. דוב נמלים? לא. דוב גריזלי? לא, אתה דוב קוטב. אבל אבא, קר לי.

אותי זה מצחיק.

את הקילומטרים האחרונים העברנו במלחמת הישרדות על הישר הכי מעצבן, טל שר בלי הפסקה את "יש לי שיר שמעצבן אנשים", ענבל (המדריכה הראשית) שרה: "איש אחד חלם שהוא מת, קם בבוקר וגילה שזה באמת", אני תרמתי את "או או או החמה יוקדת" וברקע אלון, עושה קולות של אופצי אופצי, ויעל נרדמה. או אולי סתם היתה המומה. כשהגענו חזרה למשרד, אי אפשר היה להימנע משירת "הבאנו שלום עליכם" ונאמר אמן. בין לבין היו גם קסמים, בלונים ואיפור עם נצנצים, פיגוע אי שם בחיפה, שיחת טלפון מפתיעה עם הצעת עבודה למחר, והרבה כדורים מכל הסוגים.

אבל היום היה חייב להסתיים באיזושהיא באסה, כדי שאני לא ארגיש שטוב לי מידי, ולכן שכחתי את המשקפיים בשדרות. בכיור ליד חדר המורים, כן כן, איפה שהורדתי את האיפור. טיפשה מטומטמת וחסרת אחריות. וכל ירדו לטמיון 700 שקל שעוד לא סיימתי לשלם.

ל' ביקש ממני לא להילחץ מכתבה, אבל שתהיה פגזית. מפלס המוגלה בשן עולה, אני יכולה להישבע שאני מרגישה את הטעם שלה. אפילו קיבלתי אופציה לכתבה בשבוע הבא. כל כתבה כזו תורמת 300 שקל לחשבון הבנק שלי, ואני תמיד מוצאת איך לדפוק את זה, בצורה כזו או אחרת. לחוצה? אני? מה פתאום. אני מפחדת עד עמקי נשמתי. מפחדת שבא לי להקיא. לא יכולה לעצור את זה, לא יכולה לעצור את הדמעות. זה הכי חשוב לי בעולם, אבל כמה שאני אנסה להירגע, אני יודעת שעד שאני לא אעבור טיפול שורש לא יהיה לי שקט בפה, ועקב כך גם לא שקט בראש. למה. למה למה. למה זה מגיע לי? אני בסך הכול מנסה להיות בסדר, להצליח קצת. להוכיח שיש לי את זה, כי כל הזמן אומרים לי שיש לי את זה. איפה זה בכלל, ומה אני אמורה לעשות עם זה.

לא פייר.