אתמול החלטתי לפתוח רשימת "דברים לעשות" בצד הבלוג כפי שמקובל בימינו. לאחר מספר דקות הגעתי למסקנה שזה לא מקורי והחלטתי להוסיף רק שני פריטים לרשימה ולסמנם בקו: "לפתוח רשימת דברים לעשות" ו"לסגור רשימת דברים לעשות". לא היה לי כוח.

עוד דבר שמקובל לתקוע בצד הבלוג הוא כפתור "גם אני עצוב לפעמים" עם תמונה של מישהו עצוב (יכול להיות דמות מאנגה עצובה, ילדה קטנה עצובה וכו'). החלטתי שכדי להשיג עוד קוראים לבלוג אני חייב להחדיר לבלוג את נוסחאת כל הבלוגים האחרים. השיטה שאני הולך להשתמש בה היא פשוטה יחסית – קונפורמיסטיות. קיצר, הנה הכפתור שיצא לי:

לפעמים יש לי בעיות בכתיבת הבלוג אז חשבתי שאולי אני אוכל להשתמש בשיטה שלי לכתיבת עבודות לבית הספר... אבל מצד שני לא נראה לי אנשים יעריכו את זה במיוחד שאני אעשה קופי-פייסט מבלוגים אחרים.

ילדים בגילי, בשלב זה של השנה, יכולים לדבר רק על דבר אחד,וזהו סופו של החופש ומה עוד הם יספיקו לעשות בו. הייתה לי שיחה עם ידידה ('ידידה'.. אחת מהכיתה שלי שמתייחסת אלי רק באיי סי קיו... תיקון: רק באיי סי קיו אני לא עולה על הטון המזלזל כלפי) בה כל פעם שהתייחסנו להיום האחרון בחופש (כל הודעה או שתיים) יצאה לנו בפליטת פה מטורפת "היום האחרון של הלימודים", מה שמעיד על זה שכל הילדים בפאקינג עולם רוצים להישאר בחופש. תגלית מפתיעה, מפתיעה בהחלט.

 פסיכולוגיה הפוכה (ע"ר) מציגה: "רשימות לא מקוריות"!!

דברים שהספקתי לעשות בחופש

• 4 ימים בטורקיה


• 8 ימים ביפן


• פעמיים בניצנים (שלום חנוך, תן לי בראש, שלום חנוך, שלום חנוך. הפעם השנייה עדיף שלא לציין)


• יומולדת 16 (אם מישהו כאן אומר sweet sixteen, הוא מקבל גזר. כמתנת היומולדת הבאה שלו)


• לקנות גיבסון SG (קים, הגיטרה הכי מדהימה בעולם ויואל נמשך אליה קצת יותר ממה שמצפים)


• סתם להסתובב בת"א (כמה מקורי מצידי)


• לפגוש הרבה אנשים מגניבים בת"א ומקומות אחרים (מה?! מקומות שהם לא תל אביב?!)


• להצטרף ללהקה  + חזרות עם אותה להקה


• להתחיל לכתוב בבלוג שוב


• הרבה מסיבות (בייחוס לשנה שעברה)


• הרבה כביכול-מסיבות ("להיפגש אצל מישהו")


• להפסיק לכתוב בבלוג שוב


• ים! בריכה! רטוב!


• עם כל זה, להיות הרבה מאוד על המחשב


• להתחיל לכתוב בבלוג שוב שוב


• לכתוב רשימה של דברים שעשיתי בחופש

דברים שלא הספקתי לעשות בחופש

• להפוך לגיבור על


• חובות

לעיתים הוריי מכריחים אותי לדבר עם אח שלי על כל הדברים שהוא לא מסכים לדבר עליהם איתם, מה שבסדר, הרי אני אח גדול שהוא מעריץ ויקשיב לו. אבל נראה לי שזה קצת מוגזם כשהם מתחילים להכריח אותי להגיד לו דברים כמו "תסדר את התיק, ג'ונו".

 שמתם לב לכל התחרויות האלה שפותחים בעקבות הישראוסקר? תחרות יופי... תחרות הכתב הכי טוב (שאגב, מזה תפס, הא?)... אני תוהה מתי כבר תהיה אולימפיאדת בלוגרים.. פקאצות שרואות הכל בורוד נגד פריקיות שמחפשות צומי נגד אליטיסטים כמוני שבטוחים שהם הרבה יותר טובים מהפאקצות הפרחוניות, הפריקיות שמאיימות לחתוך ובכלל רוב האנשים בעולם.

ב זמן שהסתובבתי לי בבלוגי (חיפוש תגובות דמיוניות) ראיתי שהבלוג הגיע ל2500 כניסות, ולכבוד זה רציתי לפתוח רשימה בצד הנראית כך:

כניסות:

1

2

3

4

5

6

7

8

9

10

100

200

300

400

500

600

700

800

900

1000

1500

2000

2500

אבל אז הבנתי שלא תקלטו את הפואנטה, כי כולכם עילגים.

בכלל, כל כך התלהבתי מה2500 כניסות שלי (2600 עד שהדיסק יצא) שהתחלתי לרקד לי מסביב לחדר. אחרי מספר דקות של ריקוד הניצחון שלי (לאיזו פקאצה אי שם יש פחות כניסות ממני, חה לה!) המחשב שלי החליט שאני רקדן גרוע ופתח לי פוסט של שייני בו השורה הראשונה היא " 50,000 כניסות, מי היה מאמין?". הפסקתי לרקוד.

לא, אני באמת כבר לא מנסה יותר.

 טוב, אז התחלתי את י"א עם שני ציוני בגרות סבירים פלוס, מרחיב את המקצועות שבחרתי, במגמה שבחרתי וביחידות לימוד הכי טובות. לאן בדיוק נעלם ה"רק מצליחים אם מתאמצים" הזה? (בשביל להבין בדיחה זו, צריך להכיר אותי ואת ההיסטוריה שלי, חה לכם, אנשים שלא)

למה לכל הפוזרים יש משהו כזה בבלוג?

 

ובכלל, למה כל הפוזרים?

לקחתי דוגמא מאלון בן ישראל שישב לידי בשיעור היסטוריה, והתחלתי לכתוב ספרות באנגלית.

This is a poem.

This is a poem,

It’s written on paper,

With crappy handwriting,

And lots of fucking ANGST.

This is another poem.

This is a poem,

The pen is still black,

The blood is still red,

Attention is fun.

Why Joel Didn’t Go To Poetry School

He’s not very good.

Elf Cookies

How can an elf reach the cookies?

How can he satisfy his stomach’s call?

Can he use a stool?

Can he use a jetpack?

No. He’s a bad elf.

Love of Nature

Do you love the trees?

Do you love the leaves?

Do you love the trunk?

Watch. It. Grow.

The Son of Israel

He is a tree,

A tree that sucks.

The Hour

The hour is late.

Later than the beginning of time

But before the end –

It is 12:52.

כן. זהו בערך. תדמיינו שכל אחד זה אייטם, ככה שהפוסט יראה ארוך ומגניב.

נו, הפסקתם כבר לחיות בעבר?

לפני כמה ימים הלכתי לראות את הסניף החדש של ימאהה ברמת השרון (הם פשוט עברו מיקום, ומסתבר שזה בכלל לא ימאהה יותר, זה בית הספר למחול ומוזיקה או משהו כזה). הסניף החדש הרבה יותר מגניב מהקודם, ומהמרתף מלא במזדרונות כאלה עם חדרי שיעורים. בסוף של מסדרון אחד יש מטבח קטן שכזה בו היה איש נחמד שכזה.

"רוצה קפה?", שאל אותי האיש הנחמד בנחמדות.

"מה?!", עניתי לו בהתלהבות רפלקסיבית.

הוא לא הבין מה רציתי ממנו, מה שכן, מסתבר שעוד שלושה ילדים עם אפרו אמרו לו דברים לא מובנים באותו שבוע.

לסיום הפוסט, ובכדי לכפר על המחסור - משמעות החיים זה דבר מגניב, ואם הכרתי אותו בטח הייתי רוצה להיות חבר שלו אבל הוא לא היה מדבר איתי כי אני לא במאגניבים. הוא היה מבריח מורים מהכיתה שלנו במקום.

וגם הערה (איזה מטורף!):  מתחתי יש פוסט הזוי, אתם מוזמנים לבדוק.