שאלות של תרבות

עצה / ט. כרמי מרגע שאיני אורב ליד חלוני, שום דבר אינו מתחולל. איש צדיק, עשה לך צוהר למען יבוא המבול. - - - - - - - אצל כרמי אפשר להתחיל בהצגת השיר כמחולק לשניים: שתי שורות ראשונות מול שתי שורות אחרונות. שתי הראשונות שהן סוג של "הצהרה", המצביעה על הקשר בין "פנים" לבין "חוץ" והעובדה המרה שכאשר אדם מתכנס בתוך עצמו , ו/או מוותר על התבוננות החוצה דבר אינו מתחולל [מתרחש] - וכמובן יש מקום לדבר על הפועל "מתחולל", ובבכלל על צורת הבינוני של שני הפעלים, ובמיוחד הפועל "אורב" שיש בו יסוד של "ציד", מלכודת . או המתנה סבילה וארוכת זמן לאירוע, להתרחשות להתחוללות. אני מבסס את זה גם על ענין "חלונות הנפש" והעין כחלון לנשמה, ולמשל אצל דבורה בארון היא מזהה חלונות כעיניים באופן בולט בסיפור שלה שברירים.   שתי השורות הבאות הן כמובן בצורת האפוסטרופה - פניה. מי זה האיש הצדיק שהוא פונה אליו. האם הכוונה היא לנוח? "נוח איש צדיק בדורותיו" - האם הפניה הופכת את הדובר ל"אלוהים", או שמא הוא פונה אל עצמו כאל איש צדיק? כל תשובה שנקבל/נסכים עליה תהפוך את משמעות השיר לאחרת. המילה צוהר היא כמובן ציטוט [שיבוץ?] מבראשית פרק ו´ טז "צהר תעשה לתבה, ואל-אמה תכלנה מלמעלה, ופתח התבה, בצדה תשים; תחתים שנים ושלשים, תעשה. " ואז שימו לב איך משתנה סיפור המבול - איש צדיק וצהר כתכלית למבול בניגוד לסיפור המקראי שבו, בגלל המבול.  ומהו המבול בשיר? המבול מקושר לחלון לצוהר [צוהר לנשמה?] האם הכוונה לדמעות? לבכי? השורה האחרונה של השיר, המטרה לפְּנִיָּה ולהוראת הביצוע [איש צדיק, צוהר] "למען" הוא ביטוי תכלית, מטרה - לא הגורם למבול אלא המטרה היא ליצור מבול.  או אז קריאה מחודשת בשיר מציגה תמונה מענינת - הדובר הכופה על עצמו [אני מניח שה"פניה" היא אל עצמו] להביט בעולם, בחלון ולבכות, או, ככל שזה יישמע אבסורדי, עפ"י שתי שורות ראשונות כשהוא אינו אורב ליד חלונו דבר אינו קורה, נגיד, ועל מנת שיקרה דבר מה הוא חייב לארוב ליד חלונו [ לא לצפות דרך חלונו] ולכן הוא חייב לבנות צוהר כדי שירד מבול, שינקה את הכל, כדי שיוכל לארוב ליד חלונו. כך או אחרת, לדעתי, זה שיר הנע בין רצון עז להציץ בעולם לבין רצון לא פחות עז לא להציץ בעולם. כל התבוננות בעולם ביסודה מאיימת [לארוב] ותוצאתה בכי, דמעות או "ניקוי" העולם. מבחינה אומנותית: השיר הוא דְּמוי מרובע. המרכיב המרכזי שלו הוא האינטרטקסטואליות והשימוש המורכב בפעלים "אורב" / "מתחולל", ותמונת ה"ליד" ולא הממש עצמו. כן אני חושב שחלוקת השיר לשניים בעקבות האפוסטרופה, שמשנה את הקצב ואת הסגנון, הינה חלק ממבנה השיר ומאמצעיו האומנותיים הבולטים. החלק השני של השיר בשל הפניה מקבל סוג של נוסחאיות מקראית כמו: "לך לך " או הפניה לנוח - "עשה לך תיבה" [דבר האל], אך הדובר אינו אלוהים. הפניה יוצרת סוג של מורכבות: פניה עצמית, פניה אל אחר, חיקוי הדיבור האלוהי [האם יעלה על הדעת ששיר זה הוא בעצם חיטוט במוח אלוהים? - כי אם כן זו אשכרה ורסיה מדהימה לסיפור המבול מבראשית ו´] -   אררט / דן פגיס   כשכל ניצולי התיבה פרצו ליבשת ובשמחת עירבוביה פיטפטו, שאגו, הריעו לטרף געו לפריה ורבייה ןמעל לראשם רומזת הקשת שקץ לא יהיה עוד - בא הקץ על הדגים חסרי הדאגה שחיו על חשבון האסון כספסרים גמישים: עתה על פני אדמה מתקרשת פרועי סנפיר נלכדו ובפה פעור טבעו באויר - - - - - - זה אחד השירים של פגיס האהובים עלי ביותר בגלל האירוניה שבו, וביתר דיוק בגלל הציניות האכזרית שבו.השיר מעניין בעיקר בגלל האופי ה"סיפורי" החזק שבו, הקלילות המשקלית, במיוחד בטור השלישי [הפעלים] שהוא יאמב בעיקר [V-], ובכלל הידיעה המרעישה שאין קץ... ואז בא הקץ על.   תמונת מות הדגים היא סוריאליזם במיטבו. לי אין דרך להראות/להוכיח את הזיקה לדאלי, אבל ובוודאי אפשר להראות קשר לשאגאל [העזים העפות דרך קבע בציוריו], אפשר גם לראות את סמל הדג בסיפורי עגנון [תיאורי הארוחות אצל צירל ב"סיפור פשוט"], ובכלל מקום הדג בארוחת ראש השנה היהודית. כך לפתע או שלא, תמונת המבול מעמיקה ומקבלת עושר נוסף בשל הסמבוליות העמוקה שבה, כמו כן תיאור הדגים הוא ריאליזציה מפתיעה של פתגמים/ניבים, כמו: נחש בקש, פעולה במסתרים, זרמי עומק, מאחורי הקלעים- כולן מייצגות את מנגנוני הכוח אשר לעולם לא רואים אותם, כי הם מתרחשים בחשאי, בהיחבא. המבול, אם כך, בסופו של דבר ניקה את העולם גם בסיומו, כי כל שהיה סמוי ומוסתר וחי בזמן המבול צף ועלה מת עת ירדו המים. הדגים טובעים באוויר בפה פעור [הניגוד האירוני-ציני הטיפוסי לפגיס, הנגרר מיהודה הלוי עם התבנית האהובה עליו - צירוף הפכים / לא אוקסימורון]. אפשר בהחלט אם כך לקרוא את השיר כשיר מחאה חברתי-פוליטי ואפשר באותה נשימה לדבר על שיר לירי בעל כיוונים פסיכו-אנליטיים [מושפע מפרויד - התמודע והלא-מודע, מים, מבול - לא חסרים חומרים], כלומר זה שיר סמבולי או שיר אלגורי אם רוצים. מבחינת ההתיחסות למבול, ברור שהשיר נחלק לשני חלקים - הראשון הוא סוג של "סיכום פרשת המבול" לדעתי בצורה משעשעת, בעלת אופי של סיפור ילדים, והחלק השני הפותח בטור הזה: "שקץ לא יהיה עוד - בא הקץ" הוא הרחבת הסיפור המקראי מעבר לסוריאליזם מודגש שמטרתו או מחאה או התמודדות עם סמלים ארכיטיפיים[יונג] או פסיכואנליטיים[פרויד]. המסקנה אגב מהשיר הפילוסופי הזה [ולדעתי הוא פילוסופי ממש] היא שאין אפשרות להימנע מ"רע", או שאין "טוב" מוחלט ו"רע" מוחלט. זהבהחלט מתישב עם גישתו אל השואה ואל הנאצים, והסירוב שלו לראות בהם מפלצות ולא בני אדם. רק ראיה מורכבת של הנאציזם, או של "הטוב" ו"הרע" מעודדת ראיית מציאות במלוא מורכבותהּ. השיר הזה אם כך מציג את המציאות מההביט המשעשע-משהו שבה ומההיבט המשעשע-אכזרי שבה, לפחות מבחינתי כקורא, תמונת הדגים הטובעים באוויר בפה פתוח מצחיקה במיוחד על רקע סיפור נוח והזווית הבלתי אפשרית שמצא הדובר בשיר.