שאלות של תרבות

סמוך למות אמי - הרהורים על מוות ועל גסיסה

פורסם בקולמוסנט לראשונה

פתיח קצרצר

הטקסט הזה נכתב ברגע של סערת נפש, ותחושה עמוקה של עצב עמוק על כך שהועמדתי באחת בפני היבטיו המחרידים של תהליך הגסיסה האנושי.

אבל, בטרם ארחיב יש לי בקשה אחת: אני לא כותב קטע זה על מנת  לזכות באהדה ו/או ברחמים, אלא להציג בצורה הבוטה ביותר את מחשבותַי  בענין הזה.

א

לפני חמש שנים התגלה גידול סרטני בגבהּ של אמי. הניתוח להסרת הגידול והבדיקות החצי שנתיות הצביעו על כך שהגידול נעלם, ואין גרורות בגוף. כל זה עד לפני כחצי שנה עת התגלו גרורות ברֵיאותֶיהָ, הרופאים לא התרגשו במיוחד, וכולנו כ"מומחים" גדולים טענּו שהיותהּ זקנה מונע התפשטות מהירה, ובטח היא תזכה לחגוג גם תשעים שנות חיים.

לפני שבוע היא קרסה והתמוטטה, ומאז היא מאושפזת במחלקה אונקולוגית בבית חולים, כשיש לה גידול סרטני במוח, והמומחים במחלקה אומרים שיש לה, כנראה,עוד חודש עד חודש וחצי בטרם תלך לעולמהּ. הרופאים גם טוענים שאין מה לעשות כדי לרפא אותה, ועם זאת היא עוברת סדרת הקרנות, שבעקבותיה, כך אמרו לאבי, יוקל עליה.

ב

תמיד מענינות תגובות של אנשים למצב מהסוג הזה.  חלקם מעניקים מבט/מגע מלא חום וממשיכים בעניניהם. אחרים מתחילים לספר על צרותיהם ועל מחלות בני משפחתם הדומות למחלת אמך, ואחרים מתעלמים באלגנטיות מהמצב. ישנם הנוגעים בך לרגע ואתה יודע שבכל רגע נתון תוכל לקרוא להם, והם יעטפו אותך באותו מגע אנושי חיוני כל כך להמשך החיים. בעבר נהגתי לשפוט אנשים על פי תגובותיהם למצבי משבר , אלא שהחיים מלמדים שעמדת השופט ב"קומדיה האנושית" אינה פשוטה כלל ועיקר, ועל השופט לדבוק, כנראה, באיזה קוד התנהגות על אנושי ו/או א-אנושי כדי להיות ראוי להיות שופט.

ג

אמא שלי טרם מתה. היא גוססת.  נעה בין הֶבְלֵחֵי הכרה לבין תנועה בלתי ברורה במחוזות אחרים. שם בתנועה הזו נעלמים, כנראה, כל אותם מאפייני הדמות שהגדירו לי את דמות אמי. אינני מדבר על מצב בו אדם מאבד את יכולתו לטפל בעצמו מבחינה פיזית, אני מתייחס בעיקר להתנהגויות חורגות מִשָּלֵם המוכר על ידי מאז נולדתי. חזרה לשפת הילדות שאינני דובר, טיסות לעולמות שמעולם לא שמעתי עליהם, אירועים ביומן שנה לא מוכר. איבוד הידיעה על כך שיש לה צאצאים ונכדים. רק את בעלהּ היא זוכרת, וגם אותו כדמות הזהה לדמות אביה כנראה.

בעבר, יותר פעם צקצקתי בלשוני מתוך אהדה, חיבקתי וניחמתי חברים וחברות על אובדן המחסום האחרון. מחסום הלבוש אקרא לו.  ראית ההורה בעֵרומו בהקשרים של חולי, של טיפול בו. המעבר הטונאלי מקול בן לקול הורה הוא אחת המכות החזקות בתודעה, במודעות האישית והעצמית. לפתע אינני כבר הבן, אני ההורה או המטפל. האוסר ומתיר, המלביש והמפשיט. המאכיל והרוחץ.

יתכן ואני מגזים, מקטר שלא לצורך [כך היא טענה אתמול ברגע של הכרה, שאני מקטר כמו שניים, ואיחלה לי לא לשמוע צעקות נוראות יותר בעתיד], אבל הלבשתי אותה שלוש פעמים, ראיתי אותה בערומהּ, אישה שמעולם, אבל מעולם לא חשפה בציבור יותר מזרוע ושוק, וראתה בעירום גופני דבר בלתי ראוי ובלתי מוסרי [היא לא הייתה דתייה מעולם].

ד

בתי שאלה אותי את שאלת השאלות: מדוע לא ממיתים אותה. "יש דבר כזה המתת חסד, אבא" היא אמרה לי. אמרתי לה, שסבא מתנגד קיצוני להמתות חסד [הוא לא דתי], ובכלל הוא חושב שמי שמבקש שימיתו את קרובו, הוא שצריך לנתק את קרובו מהמכונות, ולא הרופא. לדעתי, הוספתי לה סבתא לא נמצאת במצב גופני בו הסבל רב ונורא.

מהצד השני היא מבקשת למות, בכל הזדמנות, בכל שפה מכל אחד. אם יש דבר אחד עקיב בדיבוריה בין מצבי התודעה המשתנים הוא הבקשה למות. והיא , לדעתי, לפחות פועלת בכיוון מבחינתה, אם אני יכול להבין חלק מהתנהגויותיה המוזרות.

ה

חבר טוב מאוד שלי אמר לי: "זה הזמן האידיאלי בשבילך כדי לסגור מעגלים. לומר לאמך את כל מה שסירבת לומר לה בעבר. לך אליה כל יום, שב לידה, דבר אתה, זו מתנה." לצערי או לשמחתי מעולם לא שמרתי דבר בבטן ביחס להורַי.  אין לי בדיוק מה לסגור אתם. בעשור האחרון היחסים בינינו היו נקיים ומשוחררים מחשבונות עבר.

אינני רואה בישיבה ליד הגוסס, מתנה. אני רואה בכך חובה שבה נבדקים גבולות האנושיות שלך, הזהות שלך כאדם וכהורה לילדיך. יש תהליך עמוק של השתחררות מ"דור האבות", שינוי פאזה תודעתית . כך לפחות הרגשתי.

לא הגעתי למסקנות ניהיליסטיות [כי אינני ניהיליסט, כנראה] אלא ובעיקר למסקנות כבדות משקל לגבי "חוזה המוות" שאחתום עם בת זוגי. הרפלקסיה שערכתי בזמן הישיבה על ידה, הטיפול בה, היכולת שלי לדחות את "הראייה" של המציאות הקשה בזמן שאני חייב לפעול והתובנה המאוחרת ובדיעבד הן תמרור חשוב עבורי לעתיד.