שאלות של תרבות

התוכנית המרתקת הזו נעה סביב עשייה <כמו ריאליטי של בישול> - תפירה, עיצוב, חדשנות, חזון של בגדים. התוכנית פותחת עם 13 מעצבים ממקומות שונים, עם רקע מקצועי-תעסוקתי-השכלתי מרתק, לא שבלוני <מה כולם חייבים לסיים את "שנקר" או להשוויץ בזה שנפנפו אותם מ"שנקר">, ואפילו אישי.

בניגוד לתוכנית של טירה בנקס, הרקע האישי של המתמודדים בשוליים. אלה לא נערות מהשוליים האמריקאיים, שבאות לשדרג את מעמדן, וחלק מהתוכנית עסוק בסוגיות מכאיבות של האשה האמריקאית. מדי פעם , אם מתמודד/ משתתף מעלה את העניין האישי [שיקום מסמים, מחלת איידס] הוא יקבל חשיפה מעבר ל"רגיל", אבל ובעיקר מה שחשוב הוא תהליך היצירה ומעקב אחריו, המתח של  "שעת האפס" והתוצר.

45 דקות מרתקות סביב ייצור בגד, לפעמים בחמש שעות, לפעמיים ביומיים, לפעמים בצוותים, לפעמים בהשרארת ניו-יורק או לאירוע מיוחד של פרסונה ציבורית [ולא סתם איזה "סלב"]

השופטים - למעט התוכנית הראשונה בה ישבה איזו שחקנית, שיש לה נגיעה עמוקה לעיצוב אופנה- רוב השופטים הם אנשי אופנה - בין אם מעצבי אפנה ובין אם עורכי עיתוני אופנה. כמובן, ישנן משימות המחייבות את ה"קניינים" לשבת ולהחליט [תלבושת לנבחרת האמריקאית לאולימפידה, מדים לדואר האמריקאי וכו']

הדיבור האמריקאי, הביקורת האמריקאית מסוגננים, אכזריים מאוד בלי ניבול פה [סחבה..?] הבולט הוא מייקל קורס, מעצב אופנה אמריקאי, שעצמו עבר מהפכים גדולים בחייו המקצועיים, כך שיש משמעות עמוקה לביקורת שלו, וגם הוא מקפיד "לא להגזים" <אם כי נתפס בהערה על בגד - מישהו "מחרבן" כאן בד - מחרבן בשפת הילדים דווקא>.

ומה אצלנו?

ישבנו בתי ואני מלאי שמחה וציפייה שתהיה לנו תוכנית ישראלית, שתעסוק בתפירה, עיצוב, סגנון, ומה קיבלנו?

האמת, שאני בניגוד לבתי כבר ידעתי ל-מה לצפות כי בראיון עם מפיקת התוכנית באחד העיתונים היא הודיעה שהפורמט הישראלי שם את הדגש על "ריאליטי-דמויות", כי הקהל הישראלי מעדיף "ריאליטי - דמויות" על פני  הצגת תהליכי היצירה <ברור, מה לישראלי הממוצע ולמעקב אחרי תפירת שמלות, הפגמים, הקשיים, המכונה שלא פועלת, הדוגמנית שמפשלת ולא באה - לא מעניין > , וקיבלנו את מר ישראלי במלואו -

את הערס ואחותו גסת הפה והלשון <האחים חוג'ה> במעין טוויסט דוחה על ה"אח הגדול" והבובלילים או האחיות פיק - מיותר לציין שהחבר חוג'ה אלים. שכמובן הוא לא מסוגל לזהות "מרוקני" ממרחק יריקה, שלא מתנהג כמו "מרוקני" סטריאוטיפי, ומכנה אותו אשכנזי <אכן, הנה "אקשן" שיעלה "רייטינג">

לידו אחותו שלצערי היא בדיוק ההיפך משמה- משי. תמצית הכיעור הישראלי, הדעתנות הפרימיטיבית, היוהרה. ממש "סאדו" קווין. לא במקרה אמר לה אחד שהיא מזכירה את שרה אנג'ל, ושני ה"עבדים" שלה - שניים "רגישים" שהיא לא ממש "סופרת" אותם כגברים, אלא כ"חברות" של "מלכת הכיתה". אני כבר לא מדבר על הסמרטוט שהיא העלתה למסלול.

עוד זוג נשוי, שחי בלונדון, מעצבת מארה"ב, שני הומואים מוחצנים, אחד "נשי" אחד "גברי", שבשם הטעם הטוב הלינו אותם בנפרד זה מזה. דתי רגיש ובכייני, אחד שאהובתו לימדה אותו הכל. אל אלה הצטרפו כמה נשים-מעצבות, שמהן זו עם השמלה המנצחת [פואזייה, עאלק] לא ממש מעוררות התרגשות רבה, בינתיים.

תהליכי הייצור המוצגים לנו, זעירים וקצרצרים, חלקיים, ששון קדם לא משכנע, גם הפוזה שלו כ"מנטור" עאלק מעוררת חלחלה, במיוחד כשמשווים אותו לטים גאן האמריקאי האלגנטי, למקום שהוא מקבל סביב שולחנות הייצור והיצירה.

יצירה?

כן היו יצירות, אבל אנחנו כמעט לא ראינו. הזמן הוקדש למעקב אחר הבחורה רעת המזג והאופי, העצלנית וגסת הרוח "משי" < היא לא מכירה את קדם, אבל גם הוא לא מכיר אותה> , ורק לחשוב שבתוכנית האמריקאית ננזף אחד המעצבים על כך שהוא לא חשוף ל-מה שקורה בתחומו, לשמות החשובים, לאוונגרדים וכו', אבל אצל הישראלים, הבורות היא שם המשחק, מקור ה"קסם" והחנטרישיות.

השיפוט על המסלול היה מזעזע בלשון המעטה.

אז היה הסטייליסט הזה, גל,  עם ההערות ה"אכזריות", שהוא עצמו נראה חנוט בבגדיו, לא נוח ובעיקר עסוק בפוזה היאפית-השכלתנית- "איש העולם הגדול" המאפיינת את שוכני בועת תל אביב, מעצב האופנה הידוע[?] בלאיש, שלא היה לו הרבה מה להגיד, להעיר <דבר שקורס עושה, גם על הבגדים הכי טובים, וגם מנמק לעומק, בשפה מקצועית המובנית לכל צופה> וכמובן ענת וקסמן, למה? כי היא ה"מתלבשת" של הקאמרי. נראתה כמו דודה זקנה בשמלה דוחה ולא מחמיאה, הערות סרות טעם וממש לא אופנתיות, וחסרת כל יכולת להשפיע, כי היא היחידה שלא "אהבה" את השמלה המנצחת, אבל ליד פואזייה, כדבריה "היא מרימה ידיים".

ונשארנו עם המנחה.

מה זה הדבר המזעזע הזה ששירז לבשה?

מה זה אומר עליה כאייקון אופנה?

ומה יש לה לומר על אופנה? - אין לה.

נורא, ישבנו וצחקנו כמו זוג מטורפים כשראינו אותה עם התסרקות המזעזעת והשמלה החצי שקופה [הלווי והציצקעס שלה היו ראויים במבט נוסף].

לסיכום אני רוצה לצטט מהפוסט "זה בקבוק בושם בכיס שלך או אתה שמח לראות אותי: של חבר טוב, בשם ארזעמירן:

"יש דווקא משהו יותר כן וישר בהפקות הישראליות החקייניות . הדיסוננס בין התכנים הזולים לאיכות ההפקה הזוהרת בפרסומות חו"ל – נעלם , אותה אריזה אמנותית-עאלק מתקלפת ,  ואנחנו נשארים עם העליבות ללא תחפושת : תכנים של סרט כחול דל-תקציב עם איכות הפקה של סרט כחול דל תקציב" .

והנה קישור לתגובות רבות על התוכנית

וקישור לפוסט של ארז על התוכנית