שאלות של תרבות

מה צפוי יותר ממורה לספרות שיכתוב על ספרים, בבלוג שחלקו הארי מוקדש לביקורת ספרים, אלא שיתייחס בפוסט לנושא החם.

אבל, לפני הכל אני חייב לבטא את הסלידה שלי מההקשר הפוליטי שעורכי ישראבלוג חשבו כמתאים לנושא זה - ריקושטים על השטחים, שחרור שליט אז עכשיו אפשר .. וגו'

ספר אינו אוכל מנחם, וספר כיצירת אומנות אינו יכול גם לנחם, ואין לו מטרות לנחם.

אמנות כמו מדע מעלה שאלות, מעוררת אי וודאות, חוסר בטחון ופורעת את הסדרים ה"מנחמים" של החיים, כלומר בלשונו של סארטר , אמנות משבשת את מנגנוני ההונאה העצמית.

עכשיו, כשאנחנו מבינים שטקסט איננו גלידה, עוגה עתירת פחמימות או תפוח אדמה, אפשר אולי להתייחס לספרים.

לאחרונה קראתי כמה ספרים.

אני רוצה להתייחס לאחד, שטרם תורגם, אבל עם תרגומו יזכה ככל הנראה לטקבוק רציני,

זה ספרו האחרון של דן בראון, מחבר "צופן דה וינצ'י" ,

קראתי את הספר ב"מצוות" בני הצעיר, כיוון שיש לנו תחומי ענין וקריאה משותפים.

אין לי הרבה דברים "טובים" לומר על הסיפור, למעט הצדעה נוספת למיומנות הכתיבה והמקצוענות של דן בראון, ליכולת שלו לדחוס ב500 עמודים אירועי לילה אחד, משהו כמו 10 שעות, שהמתרחש בהן יכול למלא חיים שלמים של אדם רגיל - תמיד שווה להשוות את הרחבת הזמן בכתיבה כזו [ראה גם תוכנית הטלוויזיה 24 ] להרחבת הזמן של אופרת סבון. בגישות כאלו, הסותרות במהותן את הגישות של הסיפור הקצר [כיווץ מקסימלי של הזמן] והמשטיחות את אופי האפוס [הזמן כעקרון פארדיגמטי] הופכת המציאות לבנאלית, צפויה ולבסוף די משעממת.

מה גם, שבספור הזה משוקעות "שתי הפתעות" - האחת מסיונרית והשניה מנסה לומר משהו "עמוק" על דור הבנים ודור האבות, על המאבק בין הפוסטמודרניזם לקלאסיקה, בין השכל התיאולוגי-המדעי ה"בהיר" לבין השכל המאגי, הקדום. ויתרה מכך, הזכיר לי בראון בספרו את עבודתו של דן סימונס המתאר מיתוסים וותיקים באמצעות כללי הפיזיקה המודרנית.

ספר קריא בהחלט, אבל לא "ספר מנחם" .

כלומר, אין בו יסוד אסקפיסטי רציני, וגם סיומו לא מחזיר את המוכר והידוע על מכונו.