שאלות של תרבות

אני מנסה לראות את 55 שנות חיי לאור 55 ימי עצמאות שהשתתפתי בהם.

מיותר לציין שעד גיל 4 לערך, אין לי באמת זיכרון ממשי של החג הזה.

מגיל ארבע יש לי זכרון של אוטובוסי אגד עמוסים בירושלים

נסיעה ארוכה בקו 18 לכיכר ציון או לדווידקה

זיקוקי דינור, שהמיתוס המשפחתי סיפר על אחד מהם שהבעיר את מעיל אמי,

פטישי פלסטיק אלימים

התזת קצף

התחככות באלפי בני אדם לאורך רחוב יפו וסמטאותיו

הימנעות קיצונית מלגשת לעיר העתיקה

התחברות לקבוצות שנוח לי אתם ומסיבות בתים

ומלחמת יום כיפור, והשבר שלאחריה

וויתור על מסיבות העצמאות, על יציאה מהבית במוצאי יום הזיכרון וגם ביום העצמאות

למעט תקופה בה חותנתי היתה מארגנת פקניק, ובאנו עם הילדים.

יום העצמאות קשור אצלי ליום הזיכרון

לילדיי הנוסעים בערב יום הזיכרון להוריי, ישנים שם, וקמים עם בקר להניח זרים על קבר אחי

תקופה ארוכה נסעתי אתם, אך מעולם לא עליתי עם הוריי לקברו

ני זוכר את הבריחה מדי צפירה לחדר השירותים, הילדים שלי לא מפסיקים לצחוק על זה, וטוב שכך.

מכעיס אותי מה שקורה אצלנו במדינה

אמנם איני מעז להעלות על דל שפתיי את סוגיית "בשביל מה", אבל מדי פעם החיידק הזה נכנס לי למחשבות

אני מתרחק ומשתמט מכל התכנסות "שכולה" התובעת בשם המת "עליונות מוסרית" . עליונות מוסרית

אין לאף הורה/אח-אחות/בן-בת/רעיה-בעל . המדינה עדיין עצמאית, עדיין אפשר לקום וללכת לעבודה, לדבר עברית ולכתוב בעברית במחשב.

נכון, יש פער ענק בין החזון לבין מימושו, היהודי טרם השתחרר מגלותו והפך לישראלי, אבל ישנם יותר ויותר ישראלים בארץ , ובכך מתגשם החזון הציוני, נאמר, חזון החולין, חזון הנורמאליות, חזון הישראליות, חזון "עם ככל העמים" ופרידה מ"האתה בחרתנו" או "עם סגולה".

יום עצמאות שמח