בעונה הקודמת של התוכנית הזו, הפכתי למעין צופה-נלהב. השתתפתי בפורום שהוקדש לתוכנית, השתתפתי בשרשורי שנאה כלפי דמויות
שונות, הגנתי ב"חירוף נפש" על הדמויות שהעדפתי, תמיד מי ש"ירדו עליו" שהיה לו פחות סיכוי.
לא התלהבתי מאלירז, ולא מהאדיוט עם הפה הגדול וההתנהגות של "הקצין".
הסברתי לעצמי שאני "אנתרופולוג", אבל היכולת שלי להונות את עצמי שואפת לאפס.
השנה, כבר נערכתי מראש ל"התחברות" , לא לערוץ 20 אבל לתוכניות הקבועות שמשודרות בערוץ השני.
קרה המקרה, ואת פרק הפתיחה לא ראיתי כי נרדמתי. היה משעמם, בחיי.
את התוכנית הראשונה, הערוכה ראיתי למשך 20 דקות, והשתעממתי מאוד. עצבן אותי שהכמות של הפרסומות מאפשרת לי לראות כמעט תוכניות שלמות בערוצים אחרים.
כך לא ידעתי מי הוא מי, מי הבתול הנמוך, מי הגמד, מי המתנחל או מי הלסבית שהתנחלה לה במטבח. במקום אחר התפלאו שאין הומו, אבל יש לסבית, וכבר חיצי החשד הועלו ביחס לדמות של גבר יפה שמסתובב שם.
אחרי עיון מעמיק באתר בתפוז הבנתי מי הוא מי, צפיתי בתוכנית השנייה הערוכה, ולא שרדתי יותר מעשר דקות.
משעמם.
אבל, יש השפעה חברתית משמעותית לתוכנית הזו. למשל ארגוני הגאים בארץ חושבים שהתוכנית עזרה מאוד לקידום מעמד ההומוסקסואלים בארץ, אולי. ארגונים אחרים הצביעו על הפיכת פוטנה לדמות ישראלית למרות ערביותה, ועידוד הסובלנות הזו [אם כי סקר שנעשה לאחרונה מצביע על ההיפך, ורבני הערים ומכתבם הבזוי מצביע על התגברות השנאה, הפחד והחרדה מערביי הארץ].
וכל נפלתי על מאמרו של אלון עידן מ'הארץ' שבו נאמר הדבר החשוב ביותר, לטעמי, אם כי לא הכי חדש -
מודעות זה לא תירוץ: למה באמת הכניסו גמד לבית האח הגדול?*
עידן מתעסק בהבטים המוסריים של שימוש בבני אדם, על אף פגמיהם ונכויותיהם לצרכים כלכליים, או לצרכי רייטינג. במובן מסויים הוא טוען את הטענות שהועלו כנגד קרקסי הביזאר בהם צפו בנשים בעלות זקן, גמדים, ענקים ושאר מוזרויות אמיתיות ומזוייפות. עידן טוען שזה לא מוסרי. לטעמו, התירות שהגמד יודע לאן נכנס ומהו תפקידו אינה מקנה שום אישור מוסרי, מוסרני או אחר לחברת ההפקות.
רוצים להגיד: אם הגמד מודע לסיטואציה – כלומר לעובדה שלוקחים אותו כי הוא
גמד – אז זה בסדר. מודעות היא לגיטימציה - אם אתה מודע, אתה יכול ליטול
חלק, אתה בפנים.
לשון אחר, עידן טוען את אותה טענה של בתי המשפט כנגד מעסיקים המחתימים עובדים על חוזים לא חוקיים, ומצדיקים עצמם בכך שהחותם ידע מראש והסכים.
מודעות היא לא בהכרח לגיטימציה, כי מודעות לפעמים רק נראית כמו מודעות
ונשמעת כמו מודעות ומתנהגת כמו מודעות, ורק בדיעבד מתברר שמדובר בחוסר
מודעות מוחלט. אנשים במצבים מסוימים עוטים על עצמם מעטפת מודעות כדי לשטוח
את הזעם והכאב והעלבון שצורבים אותם, בלי שיחשדו בהם שאינם "כשירים" לעשות
זאת בפרהסיה. אחרים עושים זאת כדי להתקבל, להיות חלק, לא להישאר בחוץ.
אחרים בטוחים שהם מודעים ורק אחרי תקופה מסוימת מגלים כי התנהגו בצורה
מגוחכת. כל תלמיד שנה א' בפילוסופיה מכיר את משל המערה של אפלטון ואת "אני
יודע שאני לא יודע" של סוקרטס, וכל בנאדם עם מעט מודעות שאינה סינתטית יודע
היטב שתמיד בקצה מודעות אחת מופיעה מודעות אחרת, חדשה, שמעידה על העיוורון
שהיית שרוי בו עד לאותו רגע.
הטענה הזו ממצה את בסיס הטיעון המוסרי של עידן , מודעות עכשיו אין לה בטוחה שתהיה אחר כך, ושמודעות היא בעצם משחק מניפולטיבי אנטי מוסרי וכלכלי מאוד המנצל אנשים בדורסנות רבה.
נכון, יש בטור הזה של עידן יסוד פטרנליסטי מאוד, כמו מי הוא שיקבע לגמד מהתוכנית אם הוא מודע/לא מודע, או הוא בחר לעשות זאת בכחלק ממשחק של הונאה עצמית. אבל גם לו אחשב כמתנשא, יהיר, שחצן עדיין אני נוטה לראות את הסיפור בכללותו לגבי הגמד, לגבי ארז החירש, לגבי ההוא עם ה"טיקים" או ההומואים והלסביות כמשחק של רייטינג , מכירת פרסומות ורווחי חברות הפלאפונים.
לי כמו לעידן, לא נראה שה"אדם" הוא העיקר, אלא תדמיתו, ואחר כך הייצוג הטלוויזיוני שלו, שכבר מקפח את האדם.
*אלון עידן, הארץ , יום שישי, 17.12.10
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
