שאלות של תרבות

הפוסט שקראתי, רק בגלל שמו סיפר לי את הסיפור המלא והחכם על ילד בן עשר שסירב לשמוע את השמצות הרב כנגד נשים, כי אצלו בבית יש אשה אחרת, אמו, ואז ומאז הוא חופשי מהטירוף החרדי העובר עלינו.

"בימים עכורים כאלה של "קול באישה ערוה" של ספסלים אחוריים באוטובוס ושל נשיאים-אנסים-חובשי-כיפה, אני נזכר בארוע הזה. אני חושב שיש דברים שילד בן עשר מבין. חושב שאני חייב את חיי לילד בן עשר. הייתי מחבק אותו חיבוק גדול אם הוא היה כאן לידי."

קול באשה ערווה? באמת?

מפתיע אותי איך נציג התקווה החילונית הירושלמית, זה שנבחר על טיקט חילוני נותן ידו להתנהגות בזויה של חרדי עירו, התנהגות שהתחילה בשריפת תחנות אוטובוס, בהן הופיעו דוגמניות מעורטלות חלקית, התנהגות שזכתה למחיאות כפיים מכל הפמיניסטיות המטומטמות שלא הבינו איך ממלכדים אותן לדפוס התנהגות חתרני ושונא נשים, ארסי, דכאני, אלים ומדירן לגמרי מהמרחב הציבורי.

ההיסטוריה תמיד אירונית, והלעג של חרדי ירושלים לפמיניסטיות שתמכו בהורדת נשים בשל החפצתן [ ראיפיקציה] מכרזות פרסום, ככל הנראה מתמצה בהתנהגות נשות הטאליבן בבית שמש, שזו גם תנועת כוח נשית מובהקת, פמיניסטית במהותה ושונאת גברים במובהק.